דף הבית > גרסת טקסט > חרם
חרם
כתיבה: פיליפ, טריה (ד"ר); קם, מתיה
 
להדפסה     סגור חלון

משמעותו הרווחת של המושג חרם היא - נידוי, הרחקה, של אדם מן הציבור. אבל משמעות זו היא רק אחת משלוש המשמעויות המקוריות הנזכרות במקרא:
א. הקדשה של בהמות, נכסים או אדם  לה' (ויקרא כז 28 - 29). 
ב. הריגה, השמדה, בדרך כלל במלחמה. כך, לדוגמה, נצטוו בני ישראל להחרים את שבעת עמי כנען במהלך כיבוש הארץ: "הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם. לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז 2). וזאת מחשש שבני ישראל יתחתנו עם תושבי כנען ויפנו בהשפעתם לעבודת אלילים (ז 4).  דוגמה אחרת לחרם במהלך כיבוש הארץ הוא החרם על יריחו, והציווי להחרים ולהשמיד את העיר על תושביה ורכושה (יהושע ו 17).  ומי שהפר את חרם ה' - הוחרם בעצמו, הוא ומשפחתו וכל רכושו, כפי שקרה לעכן בן כרמי ביריחו (ז  24 - 23). ושאול המלך נצטווה על ידי ה' להילחם בעמלק, להחרימו ולהשמידו - אך לא קיים את החרם במלואו: הוא חס על מיטב הצאן ועל אגג מלך עמלק, ומשום כך נענש - ומלכותו הועברה לדויד.        ג. נידוי אדם מן הקהילה והרחקתו ממגע עם הציבור. חרם במשמעות זו נזכר לראשונה במקרא בימי הבית השני: עזרא השתמש בחרם, בנידוי, כאמצעי לאכיפת סמכותה של ההנהגה בכל הקשור לגירוש הנשים הנוכריות: "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׁרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה" (עזרא י 8). החרם במשמעות זו מופיע במקורות חז"ל וכולל ארבעה סוגים, שהם דרגות שונות של הרחקה: חרם, נידוי, שמתא ונזיפה.  רמב"ם הגדיר התנהגויות ומקרים הגוררים נידוי, ובהם: "המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו", "המזכיר שם שמים (=שם ה') לבטלה או לשבועה בדברי הבאי", "המביא את הרבים לידי חילול השם", וגם - "המנדה מי שאינו חייב נידוי".
בימי הביניים היה החרם "נשק ארגוני ודתי עצום וחריף" - אמצעי של הקהילה לכפות את מרותה על חבריה. על החרם היו מכריזים "בטקס מאוים ומאיים" שהתבסס על התפיסה שראתה בחרם "רשת של כוח עליון" שהמוחרם נלכד בה ולא ישתחרר ממנה - עד להתרתו. באותה תקופה נחשב החרם גם לעונש בידי שמים וגם לעונש חברתי. עם זאת נראה שהצד הקשה יותר בחרם לא היה הנידוי החברתי אלא דווקא הפחד של היחיד מעונש מידי שמים.  והיו גם מקרים של חרם על ספרים - דוגמת החרם על מורה הנבוכים של רמב"ם. גם על סף העת החדשה שימש החרם אמצעי לאכיפת סמכות הקהילה ושמירת אורח החיים היהודי. ומכאן החרם של ראשי הקהילה באמסטרדם על אוריאל אקוסטה ועל  ברוך שפינוזה (מאות 17 - 18) בשל כפירתם באמונה היהודית ובמצוותיה. החרם היה גם אמצעי במאבקם של המתנגדים באנשי תנועת החסידות (המאה ה-18).
 ויש גם תקנות שנקראו בשם חרם - חרם דרבנו גרשום - מכיוון שמי שעבר עליהן היה צפוי לחרם של  הקהילה. 

ההגדרה "מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם" מתכוונת להחרמה של אדם שהוא בגדר רכוש, היינו: עבד כנעני. וכן יש חרם שהוא המתה, פסק דין מוות, כגון: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים [אחרים] יָחֳרָם" (שמות כב 19) או החרמת האויב במסגרת נדר שנדרו הלוחמים: "אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם" (במדבר כא 1 - 3).
וגם עיר הנידחת - עיר שהדיחו את תושביה לעבודת אלילים - דינה חרם מוחלט: "הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב" (דברים יג 16 - 17). ולפי ההלכה, עונש חמור זה היה מותנה בקיומם של תנאים רבים כל כך, עד שקבעו חז"ל כי "עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עא עמ' א).
פרט לרחב הזונה ובני משפחתה, שניצלו מן החרם בזכות עזרתה לשני המרגלים (יהושע ב).
מדרשי חז"ל על יחסו של שאול לעמלק מבטאים את התלבטותם המוסרית של חז"ל באשר לפער בין הציווי להחרים ולהשמיד באופן מוחלט את עמלק - ובכלל זה תינוקות - ואת רכושו (כולל הבהמות) ובין ההקפדה על ערך חיי אדם בתורה. מן המדרש עולה כי לחרם על עמלק יש רק צידוק אחד - והוא הצו האלוהי, ש"ניתן במפורש ובמישרין על ידי נביא ה'". אך "בהעדר צו מיוחד (אד הוק) מעין זה, עומדות בתוקפן המלא הנורמות הקבועות של התורה - איסור "לא תרצח" מכאן וחובת הקריאה לשלום (דברים כ 10 - 15) מכאן" (אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, תשס"ב - 2002 עמ' 275).
החרם הוא הרחקה מוחלטת והוא הדרגה החמורה ביותר. הנידוי קל יותר מן החרם - לדוגמה: מנדים אדם לפרק זמן קצוב של 30 יום, ומחדשים אותו רק אם המנודה לא חזר בו מהתנהגותו. משמעות המילה "שמתא" אינה ברורה. לפי פירוש רש"י, שמתא היא דרגה קלה יותר מנידוי. ולפי פרשנים אחרים - להיפך. לפי רמב"ם, שמתא היא נידוי - ואין הבדל ביניהם. הנזיפה היא עונש לאדם שלא נהג בכבוד הראוי כלפי הנשיא, וכללה הרחקה למשך שבעה ימים (כמנהג ארץ ישראל) או ליום אחד (כמנהג בבל).
רמב"ם, משנה תורה, ספר מדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ו הלכה יד .
חיים הלל בן ששון, תולדות עם ישראל בימי הביניים, הוצאת דביר, תשכ"ט - 1969, עמ' 53.
מושגים והערות

  

להדפסה     סגור חלון
 

 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.