דף הבית > ש"י עגנון
 
ש"י עגנון
תקציר  תולדות חייו  הרומנים של עגנון  יצירתו וסגנונו של עגנון  העשרה - קישורים  

תקציר
שמואל יוסף - ש"י - עגנון  (1888 - 1970) היה "גדול סופרי ישראל ואחד מגדולי המספרים בדורו",  הסופר העברי הראשון שזכה להכרה עולמית - פרס נובל לספרות (תשכ"ו - 1966).  עגנון כתב שישה רומנים  ועשרות רבות של סיפורים. ביצירותיו תיאר את עולמם וחייהם של יהודי גליציה, שהיה בשלבי דעיכה ונסיגה, לצד עולמם של יהודי גרמניה שהתערו בארצם, ושל בני היישוב היהודי החדש בארץ בתחילת המאה ה-20. לשונו המיוחדת והעשירה של עגנון מעידה על היכרותו העמוקה עם אוצרות הרוח היהודיים, מן המקרא ועד לספרות החסידית. גיבוריו הם היהודי, תלמיד חכם וירא שמים, לצד האינטלקטואל האקדמאי המשוחרר מן הדת, וכל אלו הנמצאים בתווך, ומתלבטים. סגנונו של עגנון הוא שילוב של ריאליזם ומיסטיקה, של "פיוטיות אגדית", הומור ותבונה, ובקיצור - "ביטוי שלם של המהות היהודית".  ש"י עגנון נפטר בשנת תש"ל – 1970 ונקבר בהלוויה ממלכתית בהר הזיתים בירושלים.

תולדות חייו
ש"י עגנון נולד בעיירה בוצ'אץ שבגליציה (כיום - אוקראינה), ולפי עדותו – חל תאריך הולדתו בתשעה (ט) באב  בשנת תרמ"ח - 1888. משפחתו של עגנון הייתה משפחה חסידית מסורתית מן המעמד הבינוני, שגילתה פתיחות מדודה לעולם ההשכלה. אביו, שלום מרדכי הלוי צ'אצ'קס,היה תלמיד חכם וסוחר פרוות בעל השכלה רחבה ביהדות, ובכלל זה בשירה ובפילוסופיה של ימי הביניים. אמו, אסתר לבית פארב, גדלה בבית של מתנגדים והייתה בעלת השכלה כללית: היא למדה לשון וספרות גרמנית ואהבה ספרות ושירה.  עגנון קיבל חינוך יהודי מסורתי שהחל, כמקובל, בגיל שלוש, ולאחר כמה שנים עבר ללמוד עם אביו תלמוד, ספרות הלכה, הגות - וגם שירה. לפי עדותו, כתב את שירו הראשון ביידיש כבר בגיל חמש, ובו נתן ביטוי לגעגועיו לאביו, שנעדר מן הבית לרגל עסקיו. בגיל 13 למד גרמנית והחל לקרוא ספרות אירופית וגם לכתוב בעברית וביידיש. יצירתו הראשונה הייתה שיר ביידיש על רבי יוסף דלה ריינה (תרס"ג - 1903),  וכעבור שנה פרסם בעברית את שירו "גיבור קטן". בשנת תרס"ח - 1908 עלה לארץ ישראל והתיישב ביפו, שם שימש כמזכירו של הסופר ש' בן ציון,  ובכתב העת "העומר", שבן ציון היה עורכו, פרסם את יצירתו "עגונות", ועליה חתם לראשונה בשמו החדש - עגנון. בשנת תרע"ג - 1913 נסע לווינה לכנס על שפה ותרבות עברית, ולאחר מכן עבר לברלין ושם נפגש לראשונה עם שלמה זלמן שוקן, איש עסקים אמיד ופעיל ציוני, שמכאן ואילך היה לפטרונו הנלהב של עגנון, תמך בו כלכלית וגם הוציא לאור את כל כתביו. בשנת תר"פ - 1920 התחתן עגנון עם אסתר לבית מרכס, ונולדו להם שני ילדים - אמונה וחמדת (שלום מרדכי). בשנת תרפ"ד - 1924 חזר ארצה, לאחר שביתו שבגרמניה עלה באש, והשתקע בירושלים. שם, בשכונת תלפיות שבירושלים, בנה לימים את ביתו. בשנת תרצ"ב - 1932 יצאה לאור מהדורה ראשונה של "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון" בארבעה כרכים, וכעבר 21 שנה יצאה לאור מהדורה מעודכנת בשבעה כרכים. הכרך השמיני – "האש והעצים" התפרסם בשנת תשכ"ב – 1962. עגנון זכה לפרסים רבים על יצירתו הספרותית, ובהם פרס אוסישקין, פרס ביאליק, פרס ישראל לספרות - ופרס נובל לספרות. עגנון זכה גם להגשים את שאיפתו "להיכנס אל ספרי הקודש ממש": הוא נענה לפנייתו של הרב הראשי, הרב יצחק הלוי הרצוג, וחיבר את התפילה לשלום המדינה, שאחרי תיקוניהם של שני הרבנים הראשיים נכנסה לסידור התפילה ונעשתה לחלק מתפילות הקבע בשבתות ובחגים בארץ ובתפוצות.   עגנון גם כינס, עיבד וערך שתי אנתולוגיות: "אתם ראיתם" – אנתולוגיה על מעמד הר סיני ומתן תורה, ו"ימים נוראים" – ובו מנהגים, מדרשים ואגדות לימים נוראים.

ש"י עגנון נפטר בי"א באדר א' תש"ל - 1970 ונקבר בהלוויה ממלכתית בהר הזיתים בירושלים ליד אשתו, אסתר, ובהתאם לצוואתו: "קברוני ליד קברם של מלמדי תינוקות".   בתו, אמונה ירון, קיבלה על עצמה את המשך מפעלו ושקדה על הבאתם לדפוס של ספרים, סיפורים ואיגרות מעיזבונו. בסיפורו "לאחר הסעודה" תיאר את מותו ואת פגישתו עם הקברנים מעבר לעולם החיים: "אי אתם משערים את חרדתו ואת דאגתו (=של עצמו, המת) על אותם שנזקקו לטרוח עליו".

הרומנים של עגנון
ש"י עגנון כתב שישה רומנים, בהם שניים שהתפרסמו לאחר מותו.  הרומן הראשון - "הַכְנָסַת כלה" - התפרסם בשנת תרצ"א - 1931.  זהו רומן מסעות המתאר את מסעותיו והרפתקאותיו של ר' יודיל חסיד, היוצא במצוות רבו לערי גליציה, כדי לאסוף כסף לנדוניה לשלוש בנותיו הבוגרות, שהגיעו לגיל הנישואין.  ברומן זה מתאר עגנון את עולמם של יהודי גליציה, תמימים יראי שמים, והסיפור מסתיים בסוף טוב, כיאה לחסיד הבוטח  בה'. הרומן השני - "סיפור פשוט" - הוא רומן משפחה ריאליסטי, המתרחש בגליציה היהודית. גיבורו של הרומן, הירשל הורביץ, נקרע בין אהבתו למשרתת, קרובת משפחה ענייה, ובין דרישות אמו והחברה הסובבת אותו להתחתן עם הבחורה ששודכה לו. הוא מאבד את שפיותו, מאושפז בסנטוריום ומחלים, ולבסוף נכנע לדרישות אמו ומשפחתו ומשלים עם נישואיו. הרומן השלישי - "אורח נטה ללון" - מתאר סופר החוזר לעיירת הולדתו בניסיון להחזיר את יהודיה לערכים יהודיים - אך נכשל. ברומן זה מתאר עגנון את דעיכתם של החיים היהודיים במזרח אירופה  ומציג את החיים בארץ ישראל כחלופה ראויה.  הרומן הרביעי, "תמול שלשום", הוא רומן ארץ ישראלי המתאר שלוש שנים בחיי גיבורו, יצחק קומר, שעלה מגליציה כדי להיות עובד אדמה עברית, אך בכורח הנסיבות נאלץ לוותר על חלומו. הוא חי ביפו, נוטש את אורח החיים הדתי, מתאהב בצעירה מרדנית - ואז מחליט לעבור ליישוב הישן בירושלים, בתהליך המסמל חזרה בתשובה. שם, במאה שערים, הוא מתחתן עם בחורה חרדית, אך נשיכתו של הכלב בלק מסיימת את חייו, והוא מת בייסורים במחלת הכלבת.  הרומן החמישי, "שירה", מתאר את ארץ ישראל המנדטורית ואת חייהם של הפרופסורים מעולי גרמניה לצד בני הקיבוצים וההתיישבות. גיבור הרומן הוא מנפרד הרבסט הבוגד באשתו עם האחות שירה כדי להימלט מן השגרה הבורגנית והאקדמית, ולבסוף נכנע לתכתיבי המוסר והחברה. הרומן השישי והאחרון, "בחנותו של מר לובלין", מציג את יהודי גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואת התערותם החברתית והכלכלית בארצם. גיבור הרומן הוא הסוחר אהרן לובלין, מעין בבואה לדמותו של זלמן שוקן, פטרונו של עגנון. כאמור, שני הרומנים האחרונים ראו אור לאחר מותו של עגנון.  

יצירתו וסגנונו של עגנון
ליצירתו הספרותית של עגנון - ארבעה מקורות השראה מרכזיים: גליציה ויהודיה, סופרי התחייה במזרח אירופה - יוצריה של הספרות העברית החדשה, סופרי ארץ ישראל והעלייה השנייה וספרות אירופה. סיפוריו הראשונים, דוגמת "אברהם לייבוש ובניו" ו"אור התורה" הושפעו מסיפוריו של י"ל פרץ, וסיפוריו מתקופת מגוריו בגרמניה הושפעו מיצירותיהם של ח"נ ביאליק ויעקב פיכמן. הרומן "הכנסת כלה" וסיפורים קצרים רבים, ובהם סיפורי הקובץ "עיר ומלואה", מתארים את עולמם והווייתם של יהודי גליציה על סף המאה ה-20. תקופת שהותו הראשונה של עגנון בארץ עמדה בסימן השפעתם של סופרים בני המקום ובני העלייה השנייה, ובהם ש' בן ציון וי"ח ברנר, ובאה לידי ביטוי בסיפורים שכתב עגנון ביפו, ובהם "עליית נשמה", "חוטב העצים", "שבועת אמונים", גבעת החול"  ועוד. הרומן "סיפור פשוט" נכתב בהשפעת סיפורי משפחות מספרות אירופה, כגון "בית בודנברוק" של הסופר תומס מאן. ואילו "הכנסת כלה" נכתב בהשפעת הסוגה של רומן מסעות דוגמת "דון קישוט" של סרוונטס ו"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים. 
לשונו של עגנון וסגנון כתיבתו שואבים מכל רבדיה של הלשון העברית ומקורותיה - המקרא, ספרות חז"ל, ספרות ימי הביניים והיצירה החסידית. יצירתו משלבת אגדות ומדרשים לצד סיפורי חסידים, והיא עמוסה ברמזים ובסמלים היוצרים לעתים רובד נוסף על זה הגלוי - גם ביצירות ריאליסטיות (כגון "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו") וגם ביצירות אלגוריות (דוגמת "המלבוש"). 
יצירותיו תורגמו לכל שפות אירופה וזכו למאמרים ולעבודות מחקר שכתבו מיטב חוקרי הספרות בארץ ובעולם. סופרים ישראלים רבים הושפעו מיצירתו, ובהם  אהרן מגד, אהרון אפלפלד, א"ב יהושע ועמוס עוז. 

עוד ערכים בנושא - באתר זה:
• אתם ראיתם - ש"י עגנון
• ימים נוראים - ש"י עגנון

העשרה - קישורים

מאמר של משה גרסיאל, שיבוש מעגלי הנישואים בסיפורת של עגנון - התייחסות לארבע יצירות: סיפור פשוט, בדמי ימיה, והיה העקוב למישור ותהילה; מאמר של מאיר בוסאק, "למקורות יצירתו של עגנון" - התייחסות להכנסת כלה, בדמי ימיה, תהילה והאדונית והרוכל -   באתר דעת.
 
עבודות ציור ופיסול של האמנית אביבה ברגר, ש"י עגנון במבט אישי, גלריה אלטרנטיב, יפו - באתר האמנית אביבה ברגר.

מיכל ארבל - כתוב על עורו של כלב: על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון - באתר טקסט.

ד"ר מלכה שקד, עיון בסיפור '"מאויב לאוהב"; חני ברוכין, עיון בסיפור "המטפחת" - באתר משרד החינוך.

  

שם משפחתו המקורי היה צ'אצ'קס, ואת שם המשפחה עגנון אימץ לאחר עלייתו ארצה ופרסום סיפורו "עגונות" (תרס"ח - 1908).
מתוך מאמר המערכת, "דבר היום - פרס נובל לספרות", עיתון דבר, ז' בחשוון תשכ"ז - 21 באוקטובר 1966.
למורת רוחו, חָלַק עגנון את פרס נובל עם המשוררת היהודייה ילידת גרמניה, נלי זק"ש.
הַכְנָסַת כלה, סיפור פשוט, אורח נטה ללון, תמול שלשום, שירה, בחנותו של מר לובלין. שני הרומים האחרונים ראו אור לאחר מותו. עגנון גם ערך וההדיר את הספר "ימים נוראים", הכולל מנהגים, מדרשים ואגדות לימי הסליחות ולימים הנוראים של חודש תשרי, וערך את הספר "אתם ראיתם" - קובץ מדרשים, אמרות ואגדות על מעמד הר סיני.
מדברי יו"ר ועדת פרס נובל לספרות, אדרס אסטרלינג, בטקס חלוקת פרס נובל לש"י עגנון ולנלי זק"ש. בתוך: דן לאור, חיי עגנון, הוצאת שוקן, שוקן, תשנ"ח - 1988.
תשעה (ט) באב הוא תאריך חשוב בהיסטוריה ובמסורת היהודית: זהו יום האבל על החורבן הלאומי, אך לפי המסורת זהו גם תאריך הולדתו של המלך המשיח, כלומר - ברגע החורבן נולדה גם התקווה והגאולה. עגנון עצמו ייחס חשיבות לתאריך הולדתו.
כך העיד במכתבו משנת תרפ"ז - 1927 למ"א ז'ק וכך גם כתב בסיפורו "מעצמי אל עצמי".
יוסף דלה ריינה היה מקובל שחי במאה ה-16 וניסה לקרב את הגאולה. הוא הופיע בסיפורים עממיים וגם בכתביו של י"ל פרץ. בשיר של עגנון מתואר דלה ריינה הלומד תורה, קבלה ומדע ומרבה בתפילה כדי שיוכל להתגבר על השטן ולזרז את ביאת המשיח.
ש' בן ציון, הוא שמחה אלתר גוטמן, היה סופר עברי ואביו של הסופר והצייר נחום גוטמן. הוא ערך יחד עם ביאליק ורבניצקי את סיפורי המקרא לילדים והקים יחד אתם את הוצאת הספרים "מוריה".
ש"י עגנון קיבל את פרס ישראל פעמיים: בפעם הראשונה קיבל את פרס ישראל לספרות בשנת תשי"ד – 1954; בפעם השנייה קיבל את פרס ישראל בשנת העשור למדינה (תשי"ח – 1958), בעקבות החלטתו של שר החינוך והתרבות, זלמן ארן, להעניק פרסי ישראל לאישים ולמוסדות שהטביעו את חותמם על התרבות והחברה בישראל, ובהם ש"י עגנון, גרשם שלום, הרב י"ל מימון (פישמן), מרטין בובר ועוד.
דן לאור, חיי עגנון, עמ' 407. הרב הראשי הספרדי, שכיהן באותה תקופה במקביל לרב הרצוג והיה שותף בניסוח התפילה, היה הרב בן ציון חי עוזיאל.
אוריאל אופק, לקסיקון אופק לספרות ילדים, הוצאת זמורה ביתן, תשמ"ה - 1985, עמ' 461.
זה היה סיפורו האחרון של ש"י עגנון, שהתפרסם כשבע שנים לפני מותו, ושש שנים לאחר מותו (תשל"ו - 1976) נכלל בקובץ הסיפורים "לפנים מן החומה".
לאחר מותו התפרסמו חמישה עשר ספרים מן העיזבון, ובהם: שני רומנים; קבצי סיפורים – "לפנים מן החומה", "פתחי דברים"; ספר ובו מסות ביוגרפיות, נאומים ודברים שאמר בעל פה - "מעצמי אל עצמי"; מכתבים שכתב עגנון לאשתו וכמה ממכתביה אליו – "אסתרליין יקירתי", ועוד. את כולם הביאה לדפוס בתו אמונה ירון.
הרומן "הכנסת כלה" פורסם תחילה כסיפור והיה מבוסס על מעשייה חסידית. את הסיפור הראשוני, החסידי, הפך עגנון לסיפור מסגרת אמנותי, שנכתב במתכונת סיפורי מסעות דומים, דוגמת דון קישוט של סרוונטס או מסעות בנימין השלישי של מנדלי מוכר ספרים. מהדורה מוערת ומאוירת של "הכנסת כלה" בצירוף מפת היישובים הנזכרים בספר נערכה בידי אברהם הולץ ויצאה לאור בשנת תשנ"ה - 1995 בהוצאת שוקן.
ויש הסבורים כי בסופו של דבר מצא הירשל אושר בנישואים אלו. הרומן התפרסם בקובץ השלישי של כתביו - "על כפות המנעול". אוסף מאמרים על יצירה זו אפשר למצוא בספר "מבעד לפשטות" שערכו זיוה שמיר, דן לאור ועוזי שביט, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ו - 1996.
במהלך שנת תרצ"ט - 1939 התפרסם "אורח נטה ללון" כסיפור בהמשכים בעיתון "הארץ"; בספטמבר 1939, בחודש שבו פרצה מלחמת העולם השנייה, הופיע לראשונה כספר; כעשר שנים לאחר מכן - שנים שבהן התרחשה שואת יהודי אירופה וקמה מדינת ישראל - בשנת תש"י – 1950 התפרסם הרומן במהדורה מתוקנת ומורחבת.
רומן זה נכתב בשלבים וכשני סיפורים נפרדים - סיפורו של יצחק קומר וסיפורו של הכלב בלק. ורק בשנת תש"ה - 1945 הופיע הרומן בשלמותו תחת הכותרת "תמול שלשום". הכלב הירושלמי מופיע לראשונה בפרק ה-14 בחלק השני של הרומן, אך מקבל ממדים של גיבור, והוא מתואר בתור כלב משוגע הנושא עליו את אות הקלון - את השם בלק שנתן לו יצחק קומר (בלק - בהיפוך אותיות: כלב), כלב הפוגע באנשי מאה שערים ומטיל עליהם את אימתו.
אהרן אפלפלד העיד כי יצירותיו של עגנון נתנו לו את הלגיטימציה לכתוב על העולם היהודי בגולה - שהיה ואיננו עוד, וזאת בתקופה שבה הספרות העברית בארץ עסקה רק במתרחש במדינת ישראל.

 

     מושגים והערות
  

 
מעט יוצרים לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: הלזנר, ישראלה; קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.