דף הבית > פדיון שבויים
 
פדיון שבויים
תקציר  פדיון שבויים במקרא  פדיון שבויים בהלכה  פדיון שבויים במדינת ישראל  העשרה - קישורים  

תקציר
מצוות פדיון שבויים היא אחת המצוות החשובות במסורת היהודית - "מצווה גדולה".  הצירוף "פדיון שבויים" מקורו בלשון חז"ל, אך המקרה הראשון של פדיון שבויים נזכר בתורה: הצלתו של לוט השבוי - בידי דודו, אברהם (בראשית יד).  ההלכה קובעת את מצוות פדיון שבויים כחלק מחובות הצדקה במסורת היהודית, ובתקופת התלמוד היה פדיון שבויים אחד ממוסדות הצדקה בחברה היהודית. לאורך ההיסטוריה היהודית התגייסו קהילות לפדיונם של יהודים שנפלו בשבי, ומסורת זו נמשכת גם בימינו: מדינת ישראל משקיעה מאמצים רבים להחזרת כל חייל שבוי או נעדר. כבר בתקופת חז"ל נקבעו כללים - וגם סייגים - למצווה זו, והדיון במחיר הנדרש לשחרורם של חיילים מן השבי נמשך גם בכתביהם של פוסקים במדינת ישראל.

פדיון שבויים במקרא
הסיפור הראשון על פדיון שבויים מופיע בספר בראשית, בתקופת האבות, והוא מתאר את היחלצותו של אברהם למלחמה כדי לפדות את אחיינו, לוט, שנפל בשבי: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה... וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם... וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד 14 - 16). לפי חוקי המלחמה בתקופה הקדומה, השבוי היה בבעלותו המוחלטת של השׁוֹבֶה, שהיה בדרך כלל מעביר אותו מארצו או ממקומו למקום אחר.  מצוות פדיון שבויים אינה נזכרת בתורה, וההלכות הנוגעות לפדיון שבויים, שמקורן במקרא, מופיעות בספרות ההלכתית של חז"ל. עם זאת נראה כי החובה המוסרית לפדות שבויים נָהֲגָה כבר בתקופת המקרא. בתורה יש ציווי המחייב לפדות עבדים,  והבסיס לציווי זה הוא האירוע ההמוני של פדיית עם ישראל מן השעבוד - יציאת מצרים: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה 42).  האירוע ההמוני של פדיית עם ישראל מן השעבוד - "ומבית עבדים פדיתנו"  - היה "גורם מעצב באֶתוֹס היהודי" בכל הקשור למצוות פדיון שבויים בעם ישראל לדורותיו - עד ימינו אלה במדינת ישראל. 

פדיון שבויים בהלכה
שבייתם של אנשים כדי למכור אותם לעבדים היא תופעה עתיקה בהיסטוריה האנושית, ובכלל זה  - בתולדות עם ישראל ובתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל.  חז"ל העניקו עדיפות גבוהה לפדיון שבויים על פני מעשי צדקה אחרים, וקבעו כי לצורך פדיון שבויים מותר להשתמש בכספים שנועדו לבניית בית כנסת או לכל צורך אחר, וכי פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולרווחתם. ורמב"ם פסק: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים וְלִכְסוּתָן (=לבגדיהם), ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות."  רמב"ם מציין כי מי שאינו מקיים מצוות פדיון שבויים עובר על כמה איסורים ומצוות, והוא מסכם בקביעה: "ואין לך מצווה רבה (=גדולה) כפדיון שבויים." וכך פסק גם ר' יוסף קארו והוסיף: "כל רגע שֶׁמְאַחֵר לפדות השבויים היכא דאפשר (=במקום שאפשר) להקדים - הֱוֵי (=הרי הוא) כאילו שופך דמים." 
חכמי המשפט העברי קבעו כללים, תקנות וסייגים למצוות פדיון שבויים "כיאה למערכת נורמטיבית".  ודווקא בשל החשיבות הגדולה של מצוות פדיון שבויים עלה הצורך לקבוע סייגים, כדי למנוע חטיפת יהודים לצורך סחיטה וכדי להרתיע יהודים ממכירת עצמם לעבדים בידיעה שידאגו לפדותם בכל מחיר.  ולכן קבעה המשנה את הסייג: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן (=יותר מכפי שׁוֹוְיָים)."  ובהתאם לסייג זה, סירב ככל הנראה ר' מאיר מרוטנבורג (המאה ה-13) שבני קהילתו יפדו אותו ממאסר תמורת תשלום מופרז.  על הנימוק לסייג זה נחלקו הדעות בהלכה: יש הסבורים שהנימוק הוא כלכלי - נטל כספי כבד תמורת שחרור השבוי. במקרה זה הסייג נוגע רק לציבור, ואינו נוגע ליחיד: אין לחייב את הקהילה בתשלומים כבדים העלולים לרושש אותה, אך היחיד רשאי לשלם מכספו גם סכום מופרז. אחרים סבורים שמדובר בנימוק  ביטחוני - כדי שיהודים לא יהיו מטרה מועדפת לחטיפות, ויעמידו גם אחרים בסכנת חטיפה. זאת ועוד: יש הסבורים כי תקנה מסייגת זו נוגעת רק לשבויים שחייהם אינם בסכנה, אך כאשר חיי השבוי בסכנה - מצווה לפדותו בכל מחיר.  מחלוקת זו נובעת מן הבסיס לנימוק: אם מדובר בנימוק כלכלי (התרוששות הקהילה) - כמובן שחיי אדם קודמים, ויש לפדות את השבוי בכל מחיר. אך אם הנימוק הוא ביטחוני - הסכנה לחייו של השבוי אינה מצדיקה סיכון אחרים מבני הקהילה, שהרי היענות לתביעת החוטפים עלולה להמריצם לחטוף שבויים נוספים, לערער את המצב הביטחוני ולסכן את חירותם ואת חייהם של אחרים.  פוסקים רבים, ובהם רמב"ם, מבססים את הסייג על הנימוק של ביטחון הציבור: "שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם." 

פדיון שבויים במדינת ישראל
סוגיית ההיענות לתביעות מופרזות של חוטפים עלתה ביתר שאת בימינו במדינת ישראל, ובניגוד למצב בקהילות ישראל בעבר, היא אינה נוגעת להיבט הכספי והכלכלי אלא להיבט הביטחוני ולהשלכותיו, המעלים שאלות מוסריות וערכיות, כגון: האם מוצדק לשחרר מספר רב של מחבלים תמורת כמה חיילים שבויים, דוגמת עסקת ג'יבריל?  האם המחיר ששילמו ממשלות ישראל בעסקות מסוג זה לא עודד חטיפות חיילים, ובכך הגביר בעצם את הסיכון לחייהם ולחיי אזרחי המדינה? זאת ועוד: האם מוצדק לצאת למבצע צבאי לשחרור שבויים או בני ערובה - ולסכן חיי חיילים, כפי שנעשה במבצע אנטבה (שהצליח)  - ובמבצע (שנכשל) להצלתו של החייל נחשון וקסמן ז"ל? שאלות אלו כמעט שלא נדונו בערכאות משפטיות, אך העסיקו פוסקי הלכה בני זמננו, שעסקו באיזון שבין הערכים - בין מצוות פדיון חיילים שבויים ובין ביטחון הציבור והמדינה. כל זאת משום שכאמור שחרור מחבלים רבים (תמורת שבויים מעטים) עלול לעודד חטיפת חיילים ואזרחים כבני ערובה, להחזיר את האסירים ששוחררו לפעילות נגד ישראל ולשחוק את כושר ההרתעה של עונשי המאסר למחבלים. כנגד טיעונים אלו יש פוסקים הסבורים כי ארגוני הטרור ימשיכו בכל מקרה לחטוף חיילים ואזרחים ולפגוע בביטחון ישראל, וכי הדרך היחידה למנוע חטיפות אינה בהימנעות משחרור מחבלים אלא בפעילות סיכול והגנה שנוקטים כוחות הביטחון. טיעון נוסף בפסיקה הדנה בשחרור מחבלים נוגע לקשר שבין המורל של חיילי צה"ל - ובין ביטחון המדינה: החיילים יוצאים להילחם בשליחות המדינה ובידיעה שאם יפלו בשבי, תעשה מדינת ישראל הכול כדי לשחררם; ואלמלא כן - ייפגע מורל החיילים ותיפגע לחימתם, וממילא יתערער ביטחון המדינה. אחד הפוסקים החשובים במדינת ישראל, הרב שאול ישראלי, קבע בפסיקתו: "כיוון שאלה (=החיילים) יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה" של המדינה כלפי חייליה, ועליה לגייס את כל האמצעים (מבלי לפגוע בביטחונה הכללי) כדי לשחרר את השבויים. ומבחינתו - "שום מחיר לשחרור חיילים שבויים אינו מופרז". 
ובתפילות השבת בבית הכנסת נוהגים לומר תפילה לשלום השבויים והנעדרים, "הנתונים בצרה ובשביה", ומתפללים לשחרורם  במהרה ובזמן קרוב, "ונאמר אמן". 

העשרה - קישורים
• מאמר של מיכאל ויגודה, על פדיון שבויים - באתר משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי ומכללת שערי משפט.

• מאמר של אהרן קליינשפיז, "פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים" - באתר דעת.

• מאמר של שלמה פוקס, "פדיון שבויים"- באתר קולות.

• מאמר של שמואל ספראי, "ארץ ישראל והתפוצה היהודית: פדיון שבויים" - באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.

 

 

"פדיון שבויים מצווה רבה היא" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח עמ' ב).
לצד פדיון שבויים הנעשה תמורת כסף או באמצעות חילופי שבויים, יש בהיסטוריה היהודית מקרים רבים של הצלת שבויים באמצעות פעולה צבאית, החל מהצלת לוט בידי אברהם ועד להצלתם של חטופי המטוס באנטבה (להלן הערה 19).
ומכאן הצירוף "ללכת בשבי", כגון: "יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי" (דברים כח 41), "תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי" (ירמיהו ב 6); וכך גם "הָלְכוּ שְׁבִי" (איכה א 5).
בתקופה שבה העבדות הייתה תופעה נפוצה, ואנשים שאיבדו את כל נכסיהם נמכרו לעבדים - ציוותה התורה לפדות כל עברי שנמכר לעבד: "גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ" (ויקרא כה 47).
מכאן גם הציוויים המיוחדים שקבעה התורה באשר לעבד עברי: בעת העתיקה, שבה אנשים שהתמוטטו כלכלית נאלצו למכור את עצמם לעבדים, קבעה התורה כי עברי יימכר כעבד לאחד מאחיו העברים רק לתקופה קצובה - שש שנים או עד היובל - ולאחר מכן ייצא לחופשי. עבד עברי לא היה עבד במובן שהיה מקובל באותה עת, ומעמדו היה שונה מזה של עבד בעולם העתיק, שהיה רכוש אדונו והיו סוחרים בו כמו בחפץ. לגבי עבד עברי קבעה התורה: "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד" (ויקרא כה 39) וגם "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (כה 42). כמו כן הגדירה התורה את התחייבויותיו הכלכליות של האדון לבני משפחתו של עבד עברי - לאשתו ולילדיו.
מתוך סידור התפילה - תפילת שחרית (הברכה שאחרי קריאת שמע).
מיכאל ויגודה, על פדיון שבויים, מדינת ישראל, משרד המשפטים - המחלקה למשפט עברי, תשס"ב - 1902, גיליון מס' 60 - גרסה מקוונת באתר דעת: http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/60-2.htm
יהודים רבים נפלו בשבי הרומאים בזמן חורבן הבית השני והמרד הגדול ברומאים, ועוד יותר - במהלך מרד בר כוכבא. ונראה שנסיבות היסטוריות אלו היו הרקע לקביעת חז"ל, שפדיון השבויים היא מצווה גדולה ("מצווה רבה").
רמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק שמיני הלכה י.
שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב סעיף ג.
מיכאל ויגודה, על פדיון שבויים. המימון לפדיון שבויים התבסס בקהילות ישראל על תרומות, על תשלומים שהוטלו על עסקי יבוא ויצוא ועל מסים מיוחדים שגבתה הקהילה לצורך זה. לעתים - בדרך כלל בעקבות מלחמות - נדרשו סכומי כסף גבוהים לפדיונם של יהודים רבים. במקרים אלו חרגה הפעילות ממסגרת הקהילה היחידה והקיפה רשת של קהילות ברחבי התפוצות.
"המוכר את עצמו ואת בניו לגוי - אין פודים אותו. אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן" (משנה, מסכת גטין, פרק רביעי משנה ט).
משנה, מסכת גטין, פרק רביעי משנה ו.
וזאת למרות התקנה המיוחדת לתלמידי חכמים, המאפשרת לפדות אותם גם במחיר מופקע (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב סעיף ד). תקנה זו יצרה אפליה בין אדם לאדם על רקע הַשְׂכָּלָתִי, ונראה שמרבית הקהילות לא הפעילו אותה ונהגו לפדות במחיר מופרז במקרים שהצדיקו זאת (סבלו של השבוי ותנאי השבי) - לאו דווקא בהתאם להשכלתו או למעמדו (א' שטרנברג, בתוך: מיכאל ויגודה, על פדיון שבויים). ויש מקורות שאינם מזכירים כלל את סירובו של מהר"ם ומציינים כי הוא נפטר בכלאו בטרם הושלמה עסקת שחרורו. "סכום הפדיון הגבוה והדרישות הנוספות שסרבלו את התהליך נועדו כנראה למשוך את הזמן, ולהשאיר את המהר"ם תחת עינו הפקוחה של המושל." ייתכן שאי הצלחתה של הקהילה להביא לשחרורו של מהר"ם ותחושת הכישלון הפכו את הנסיבות העגומות לסיפור גבורה. (ד"ר שילה פכטר ואביחי אלוני, העני הנשכח מכול טובה, מקור ראשון, כ"ח בתשרי תש"ע – 16 באוקטובר 2009, עמ' 11)
דוגמה למקרה זה - בסיפור מעשה שמביא התלמוד הבבלי (מסכת גטין, דף נח עמ' א) על רבי יהושע בן חנניה שהחליט לפדות משבי הרומאים נער יהודי "בכל ממון שפוסקין עליו", מכיוון שחייו היו בסכנה.
מיכאל ויגודה, על פדיון שבויים.
רמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק שמיני הלכה יב. לאחר גירוש ספרד נטו פוסקים להתיר פדיון שבויים גם תמורת מחיר מופקע - במקרים מיוחדים ובהסכמת הקהילה.
עסקת ג'יבריל (תשמ"ה - 1985) בין ממשלת ישראל בראשות שמעון פרס ובין החזית העממית לשחרור פלשתין בראשות אחמד ג'יבריל. בעסקה זו שיחררה ישראל 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים תמורת שלושה חיילים ישראלים שנפלו בשבי במלחמת לבנון הראשונה (יוסף גרוף, נסים סאלם וחזי שי).
מבצע אנטבה (קיץ תשל"ז - 1976) הוא מבצע יונתן, שבו חילץ חיל האוויר של צה"ל יחד עם סיירת מטכ"ל 98 בני ערובה יהודים וישראלים ממטוס של חברת אייר פראנס שנחטף בידי מחבלים פלשתינים. החוטפים הנחיתו את המטוס באנטבה שבאוגנדה, שחררו את הנוסעים הלא יהודים ואיימו להרוג את החטופים. המבצע, שנערך אלפי קילומטרים מישראל, הסתיים בשחרורם של בני הערובה, אך חמישה ישראלים נהרגו, ובהם קצין סיירת מטכ"ל, יונתן (יוני) נתניהו, שעל שמו נקרא המבצע.
הרב שאול ישראלי, "היש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה?", בתוך: מיכאל ויגודה, על פדיון שבויים.

 

     מושגים והערות
  

 
לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.