דף הבית > השואה
 
השואה
תקציר  השואה: הגדרה ומשמעות  רדיפה והשמדה: שלבים עיקריים  תגובות היהודים לשואה  העשרה - קישורים  

תקציר
השואה הייתה אסון חסר תקדים "גם בהיסטוריה רבת הסבל" של העם היהודי וגרמה ל"זעזוע נפשי ורוחני איום". בשנות השואה (1933 - 1945) הייתה האנטישמיות למרכיב מרכזי באידאולוגיה הנאצית,  שראתה ביהודים גזע נחות ומסוכן, ולפיכך גייסה את כל הישגי הטכניקה והארגון להשמדתו של העם היהודי. התעמולה הנאצית השפילה את היהודים לדרגה של "כינים ומזיקים", שחובה להכחידם באש ובגזים למען "טיהור העולם."  אך גם בתנאים בלתי אנושיים אלו גילו היהודים יכולת עמידה רוחנית ופיזית ואף נקטו בפעולות של התנגדות נגד הנאצים. בשואה נרצחו כשישה מיליון יהודים  ונחרבה יהדות אירופה, שהייתה עד אז הריכוז היהודי הגדול בעולם. השואה הייתה לאירוע מרכזי בזיכרון ובתודעה של עם ישראל ומדינת ישראל. ויש המוצאים קשר נסיבתי בין השואה להקמת המדינה. מדינת ישראל קבעה בלוח השנה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה"   והקימה בחוק את מוסד יד ושם להנצחת השואה וקורבנותיה.

השואה: הגדרה ומשמעות  
המושג "שואה" מציין את גורלם של יהודי אירופה מעליית הנאצים לשלטון (תרצ"ג - 1933)  ועד לתבוסתה של גרמניה הנאצית (תש"ה - 1945). המילה "שואה" נזכרת לראשונה במקרא, ופירושה: חורבן, הרס וכיליון. המילה מופיעה בספרי נביאים אחרונים  ובכתובים: "וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי" (ישעיהו מז 11), וכן בצירוף "שואה ומְשׁוֹאָה", שפירושו: כליה והשמדה, אסון שאין נורא ממנו: "יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה" (צפניה א 15).  בלועזית נקראת השואה הוֹלוֹקוֹסְט (Holocaust), מילה שמשמעותה המקורית: חורבן מוחלט של חיים, במיוחד באש, ובכך היא גם מרמזת לשריפת היהודים במחנות ההשמדה. 
המושג "שואה" נועד להבחין בין אירוע זה לבין אסונות קשים אחרים שפקדו את עם ישראל, ולהעניק לו את משמעותו הייחודית בהיסטוריה היהודית: השמדה שנועדה להכחיד באופן מוחלט, שיטתי וחסר תקדים את כל היהודים, "כאילו פרצו ממעמקי הנפש האנושית כוחות של שנאה והרס", שמדינות העולם (והיהודים עצמם) "לא שיערו את עוצמתם"  ואת ממדיהם. בשואה נספו כשישה מיליון יהודים, כמחציתם - יהודי פולין - ובהם כמיליון וחצי ילדים.  במלחמת העולם השנייה נגרם סבל עצום למדינות ולעמים, אך הוא אינו דומה לשואת העם היהודי - "לא בצורתו (ההתעללות, ההשפלה, המיתות המשונות), לא באופיו (רצח המוני של נשים, זקנים, ילדים ותינוקות), לא בהיקפו (כשליש מן העם היהודי) ולא בטוטאליות שבו" -  הצבת היעד שאף יהודי לא יימלט מגורלו. 

רדיפה והשמדה: שלבים עיקריים
האידאולוגיה הנאצית התבססה על הרעיון של "סדר חדש" - סולם עדיפויות של גזעים ועמים, שעל פיו נקבעה עליונותו של הגזע הארי (הגרמני) על הגזעים "הנחותים" במזרח אירופה (ובאסיה) ונגזרה השמדתם של "חיים לא ראויים" - בראש ובראשונה של היהודים, הארכי-אויב של גרמניה הנאצית.   בשנת 1935 החלה חקיקה אנטי-יהודית בגרמניה ("חוקי נירנברג"), שהגבילה את מעמדם וזכויותיהם של יהודי גרמניה.  החרפה ברדיפות היהודים בגרמניה החלה בשנת תרצ"ז - 1937, כאשר השלטון הנאצי ראה ביהודים אויבים מבית, בתוך גרמניה - ומחוץ, ברחבי העולם. כבר בשנת 1938 החלו מאסרים של קבוצות יהודים במחנות ריכוז, תחילה כדי להפחידם ולהניעם להגר מגרמניה. רדיפות היהודים התגברו והתרחבו במהלך שנת 1938 בעקבות סיפוח אוסטריה, ההשתלטות על צ'כוסלובקיה ואירועי ליל הבדולח. כעבור שנתיים הוקמו הגטאות המרכזיים בפולין - בלודז' ובוורשה. השלב המכריע ברדיפות היהודים החל זמן קצר לאחר הפלישה לברית המועצות (יוני 1941). אז העלה היטלר לראשונה את הרעיון לגיבוש "פתרון כולל" ל"בעיית היהודים". רעיון זה תורגם מיד להשמדת יהודים בשטחים הכבושים בברית המועצות - הרג המוני של גברים, נשים וילדים. במקביל החלו להתגבש תכניות לפינוי יהודים ולפיתוח אמצעים להשמדה המונית של כלל יהודי אירופה. תכנית זו, שנדונה בוועידת ואנזה (ינואר 1942), הייתה הפתרון הסופי לבעיית היהודים בכל רחבי אירופה. בכמה ארצות, ובהן סלובקיה ורומניה, "היו השלטונות נלהבים לא פחות מן הנאצים להיפטר מתושביהם היהודים ולהרוג אותם".  עיקר תכנית ההשמדה של היהודים ברחבי אירופה הכבושה התבצעה עד סיומה של שנת 1943 בתאי הגזים של מחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת פולין הכבושה.  אך גם במהלך שנת 1944, ולמרות מצבם הנחות של הנאצים במלחמה, להיטותם למלא את "השליחות הקדושה" של ביעור היהודים מן העולם לא פסקה, כפי שמעידה השמדתם של יהודי הונגריה.  השלב האחרון של ההשמדה ההמונית של היהודים היה בשבועות האחרונים של שנת 1944 ובתחילת שנת 1945, בצעדות המוות שכפו הנאצים על אותם יהודים ששרדו במחנות הריכוז וההשמדה: צעדות ברגל בשלג הכבד לכיוון גרמניה. וכל מי שכשל או מעד במהלך הצעדה - נורה ונרצח במקום.
 
תגובות היהודים לשואה
במבט לאחור על השואה (1933 - 1945) אין מנוס מן הקביעה כי העם היהודי לא הצליח להגן על חייהם של ששת המיליונים שנרצחו. אך ההכרה כי השמדה מאורגנת, שיטתית ומקיפה של היהודים אכן אפשרית - היא הבנה שבדיעבד, לאחר השואה, שלא נתפסה כאפשרית בתקופת השואה עצמה. היסטוריונים מבחינים בשישה שלבים בתגובתם של היהודים למדיניות הנאצית של רדיפות והשמדה: 
השלב הראשון החל עם עליית הנאצים לשלטון (ינואר 1933) ונמשך כמה חודשים. הוא גרם  לזעזוע ראשוני בקרב יהודי גרמניה, שהיה מלווה במחאות ובהקמת ארגוני סיוע יהודיים והביא לגל ההגירה הראשון. בשלב השני (קיץ 1933 - סתיו 1938) היו עליות וירידות ביחס הנאצים ליהודים,  ויהודי גרמניה חיו בתחושה שיוכלו להתמודד עם המצב ולהמשיך בחייהם שם. השלב השלישי ציין החרפה במדיניות הנאצית האנטי-יהודית שהחלה בשנים 1938 - 1939, בעיקר לאחר ליל הבדולח. בשלב זה הבינו היהודים כי אין סיכוי לשינוי המשטר בגרמניה ויש לארגן הגירה מהירה של היהודים. עם זאת, מרבית העוסקים בנושא לא הבינו שהמצב מחייב דחיפות עליונה של שעת חירום. השלב הרביעי החל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (סתיו 1939) והשתלטותה של גרמניה הנאצית על פולין ועל יהודיה, שהיו הקהילה הגדולה והתוססת ביותר בעולם ערב המלחמה. לצד חוקים וצווים נגד היהודים החלו הנאצים ברציחות ובהוצאות להורג. חיים אהרן קפלן, מורה יהודי מוורשה, כתב ביומנו: "יהודי פולין עומדים לפני השמדה טוטלית", והוסיף כי ללא עזרה מידית מבחוץ - "נהיה עדים לקטסטרופה חסרת תקדים בהיסטוריה היהודית, גדושה בייסורי גיהינום".   פעילותם של ארגוני עזרה יהודיים - ובכלל זה של היישוב היהודי בארץ - התמקדה במצוקתם הקשה של יהודי פולין, אך היכולת המעשית לסייע הייתה מוגבלת ביותר. ואז החל השלב החמישי (תחילת 1940 - שלהי 1941), שבמהלכו התרחב הכיבוש הנאצי באירופה, והיה מלווה ברציחות המוניות של יהודים. אסטרטגיית ההישרדות של היהודים הייתה ההחלטה "להחזיק מעמד", בתקווה לקריסת הנאציזם. יהודי פולין, שנאלצו לעבור לגטאות, פעלו באופן בלתי חוקי ובמחתרת. יהודי העולם החופשי ניסו ליצור קשר עם קהילות תחת הכיבוש הנאצי ולהעביר אליהן סיוע בערוצים רשמיים, באמצעות נציגויות דיפלומטיות וגופים ששמרו על קשרים כלכליים עם גרמניה הנאצית. בשלב זה (שקדם לפתרון הסופי) לא נשקלה האפשרות של מבצעי הצלה נרחבים. השלב השישי הייתה ההשמדה השיטתית והמאורגנת של היהודים בתאי הגזים למימוש הפתרון הסופי של בעיית היהודים. בחודש ינואר 1942 ניסח אבא קובנר בגטו וילנה את ההצהרה: "היטלר מתכוון להשמיד את כל יהודי אירופה." הודעה רשמית של הנהגת היישוב היהודי על השמדת היהודים פורסמה רק לאחר שהגיע לארץ מידע מבוסס על המתרחש, בחודש נובמבר 1942,  וביום כ"ג בכסלו תש"ג - 1942  הכריזו כותרות העיתונים: "יום אבל וצום, תפילה וביטול מלאכה בכל הארץ"; "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ" (תהלים עט 10).  שלב זה ציין את ראשית ההכרה בדבר תוצאותיו והיקפיו של  הפתרון הסופי. 
במהלך שנות השואה נאלצו היהודים ברחבי אירופה הכבושה להתמודד עם הנסיבות הקשות והמחריפות של המדיניות הנאצית האנטישמית. גם בתנאים הקשים, ובכלל זה בגטאות הצפופים מוכי הרעב והמחלות, נאחזו היהודים בנחישותם להחזיק מעמד. עם תחילת הרציחות ההמוניות והגירושים פנו היהודים לאפשרויות אחרות והחלו תופעות של בריחה, הסתתרות והתנגדות פעילה.

העשרה - קישורים
• מרכז המידע על אודות השואה: מאגרי מידע ובהם מחקרים ולקסיקון, תצלומים, יומנים ומכתבים, עדויות, מפות וטבלאות, חפצים ויצירות אמנות - באתר יד ושם.
• על השואה במקורות, בספרות, בשירים ובציורים של ילדי הגטו, בעדויות ועוד - באתר משרד החינוך.
• מאגר מאמרים על השואה, ארכיון תמונות ומסמכים על גטו ורשה ועל שואת יהודי הונגריה, על משפטה של חנה סנש ועוד - באתר דעת.
• ארכיון על השואה והמרד, מידע על יאנוש קורצ'ק, יד לילד - להנצחת הילדים היהודים בשואה ועוד - באתר בית לוחמי הגטאות.

 

 

כבר בשנות העשרים של המאה ה-20 רווחו בגרמניה פרסומים אנטישמיים ובמיוחד תיאוריות אנטישמיות מדעיות-כביכול שהתבססו על עליונות הגזע הארי (הגרמני) וראו ביהודים גזע נחות ביותר ומסוכן ל"היגיינה הגזעית". האידאולוגיה הנאצית התבססה על "סדר חדש" ועל סולם עדיפויות של גזעים ועמים, שבראשם - הגזע הארי, הגרמני. ועל כך - להלן.
שמואל אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תשכ"ט - 1969, עמ' 298, 313.
לפי חוקרים גרמנים, נספו בשואה 5,600,000 יהודים, ולפי חוקרים של יד ושם - עד 5,900,000. בשנים האחרונות נחשפו קברי אחים שלא היו ידועים ולא נרשמו קודם לכן.
בעקבות השואה העניקה הרבנות הראשית משמעות חדשה גם ליום הצום המסורתי בעשרה בטבת, והוא נעשה מאז ליום הקדיש הכללי לקרבנות השואה. וגם בתשעה באב, יום הזיכרון לחורבן הלאומי, מציינים בימינו את השואה - לצד האסונות האחרים של עם ישראל לדורותיו ולתפוצותיו. מדינת ישראל קיבלה על עצמה את האחריות לאיתורם ולתפיסתם של פושעי מלחמה נאצים והעמדתם לדין, ובשנת תש"י - 1950 חוקקה הכנסת את "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם".
בשנת 1920 הקים אדולף היטלר את "מפלגת הפועלים הנציונל-סוציאליסטית". עשר שנים לאחר הקמתה (1930) זכתה המפלגה ברבע מכלל המושבים בפרלמנט הגרמני (הרייכסטאג). כעבור שנתיים הייתה למפלגה הגדולה ביותר בגרמניה, ולאחר שנה (1933) נבחר היטלר לקאנצלר גרמניה.
וכן בתהילים (לה 8) "תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע", ובספר איוב (ל 3) מופיע הצירוף "שואה ומְשׁוֹאָה".
Holocaust - מילה ביוונית שפירושה: קרבן הנשרף כליל באש. בקרב החרדים נוהגים להגדיר את השואה במושג המסורתי "חורבן", ויהודי ברית המועצות נהגו להגדיר אותה כ"קטסטרופה".
לני יחיל, השואה - גורל יהודי אירופה 1932 - 1945, הוצאת שוקן ויד ושם, תשמ"ז - 1987, כרך ראשון עמ' 2.
על מספרם של היהודים שנספו בשואה - ר' הערה 1 לעיל. אחד המקרים הידועים של השמדת ילדים קשור לבית היתומים שניהל בוורשה הסופר יאנוש קורצ'אק: הנאצים שלחו את 200 יתומיו למשרפות במחנה ההשמדה טרבלינקה, וקורצ'אק הלך יחד אתם וסירב להצעה להציל את עצמו.
שמואל אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, עמ' 313.

המידע בפסקה זו וכן הציטוטים (בתרגום לעברית) - מתוך מאמרו של פרופ' דן מכמן: Dan Michman, "Jews", in: John Roth and Peter Hayes (eds.), Oxford Handbook of the Holocaust (Oxford University Press, forthcoming). נוסף על היהודים הוגדרו כגזעים נחותים ובלתי ראויים גם אחרים - ובראשם הצוענים, הומוסקסואלים, מוגבלים, נכים וחולי נפש, אך יחסם של הנאצים ליהודים קיבל ממדים אידאולוגיים קיצוניים, שהפכו את האנטישמיות הנאצית למלחמת חורמה ביהודים וביהדות.
"חוקי נירנברג" היו חוקי יסוד שעליהם נוספו צווים שביטלו בהדרגה את מעמדם של יהודי גרמניה בכל תחומי החיים. בין השאר נקבעה הגדרה חוקית למושג יהודי: מי ששלושה מהורי הוריו היו יהודים. אחרים, שקשריהם היהודים היו רחוקים יותר, הוגדרו כבני תערובת. אך כעבור זמן נעשה גם גורלם של בני התערובת כגורל כלל היהודים (אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, עמ' 299 - 300).
ההיסטוריון שמואל אטינגר מציין כי עליית הנאצים עודדה את המגמות האנטישמיות ברוב מדינות אירופה המרכזית והמזרחית (אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, עמ' 300).
מחנות ההשמדה הוקמו בפולין מפני ששם הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה (ובעולם), ובשל מיקומה של פולין - הרחק מעיני מדינות המערב והעולם החופשי. מחנה ההשמדה הראשון הוקם בחלמנו , ליד העיר לודג'. שני מחנות ההשמדה הידועים ביותר היו אושוויץ ובירקנאו, ומחנות השמדה נוספים היו בבלז'ץ, בסוביבור, במיידנק ובטרבלינקה. לפי נתונים של הנאצים, עד סוף שנת 1942 הושמדו 4 מיליון יהודים.
אף על פי שממשלת הונגריה הייתה בעלת ברית של הנאצים, לא נפגעו יהודי הונגריה עד לכניסת הצבא הגרמני להונגריה בחודש מרץ 1944. חודשיים לאחר מכן החלו הנאצים בגירוש יהודי הונגריה לאושוויץ, ועד סוף יוני נרצחו כ-300,000 מהם (מתוך 400,000 יהודי הונגריה). גם כאשר עמד הצבא הסובייטי בשערי העיר בודפשט לא חדלו הנאצים מהשמדת יהודים וגירשו כ-40,000 יהודים במסע רגלי לאוסטריה, שאותו שרדו רק מעטים. האחראי מטעם השלטון הנאצי להשמדת יהדות הונגריה היה אדולף אייכמן. הוא נתפס בארגנטינה, נחטף לישראל (אייר תש"ך - 1960) ונתבע למשפט על ידי מדינת ישראל. אייכמן נידון למוות בתלייה. גופתו נשרפה, ואפרו פוזר בים, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל (אייר תשכ"ב - 1962).
המידע בפסקה זו וכן הציטוטים (בתרגום לעברית) - מתוך מאמרו של פרופ' דן מכמן : Dan Michman, "Jews", in: John Roth and Peter Hayes (eds.), Oxford Handbook of the Holocaust (Oxford University Press, forthcoming).
הקלה ביחס הנאצים ליהודים הורגשה בשנת 1936, לרגל האולימפיאדה שהתקיימה בברלין (ואולימפיאדת החורף שקדמה לה).
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפולין למעלה משני מיליון יהודים, וברוסיה - יותר ממיליון יהודים (יחיאל גוטמן, יהודי ורשה, 1939 - 1943: גיטו, מחתרת, מרד (באנגלית), הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 1982, עמ' 36. אצל: דן מכמן, "Jews").
חודש לאחר מכן פרסמו כוחות הברית שלחמו בגרמניה הנאצית הודעה רשמית על השמדת היהודים.
לארצות שהיו נתונות בכיבוש הנאצי הגיע המידע על ההשמדה בדרכים שונות ובדרך כלל - באיחור רב, בשל הצנזורה הנאצית והקשרים המוגבלים בין קהילות היהודים. בעיתון "הארץ" מיום ב בניסן תש"ג (7 באפריל 1943) נמסר על "פרץ נחשול חדש של גירושי יהודים ממערב אירופה לפולין. הרבה רכבות מסיעות יהודים מגורשים, במיוחד מבלגיה והולנד... למחנות מעצר במזרח פולין, שמהם נעלמים המגורשים למקומות בלתי ידועים..." גם בשנת 1943 היו שסברו כי היהודים שנשלחו לאושוויץ נותרו בחיים ועובדים במחנות עבודה. ויהודי סלוניקי לא ידעו על מחנה ההשמדה באושוויץ עד שהגיעו אליו באביב שנת תש"ג - 1943.

 

     מושגים והערות
  

 
מעט יוצרים לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: הלזנר, ישראלה; קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.