דף הבית > טו בשבט
 
טו בשבט
תקציר  טו בשבט - התאריך  טו בשבט - חג האילנות  סדר טו בשבט  טו בשבט - חג הנטיעות  טו בשבט - חג שמירת הטבע  האדם ותפקידו בשמירת הטבע  העשרה - קישורים  

תקציר
טו בשבט נחשב בימינו ליום חג - אך בעצם אינו אלא תאריך בלוח העברי: חמישה עשר (טו) בחודש שבט. בתקופת המשנה נקבע טו בשבט כתאריך המיועד לחקלאים בלבד, לצורך חישוב היבול השנתי של הפירות. אחר כך (לא ברור מתי) קיבל טו בשבט אופי של חג, ואז - בצפת של המאה ה-16 - הפכו אותו מקובלי צפת ל"יום אכילת הפירות" ועיצבו טקס מיוחד - "סדר ליל שמחת האילנות".  עברו עוד 300 שנה, בארץ הוקמו המושבות הראשונות - וטו בשבט היה לחג הנטיעות. בשנים שאחרי הקמת המדינה הלכו ופחתו השטחים הריקים לנטיעות. טו בשבט איבד את משמעותו כחג הנטיעות - אך קיבל משמעות חדשה: חג שמירת הטבע. טו בשבט הוא גם יום הולדתה של הכנסת.
טו בשבט - התאריך
התאריך טו בשבט נזכר לראשונה במשנה כאחד מארבעה תאריכים הקובעים התחלות של שנה חדשה,  לדוגמה: א בניסן נקבע כראש השנה למלכי יהודה וישראל, ולפיו היו מונים את שנות שלטונו של המלך. א בתשרי נקבע, בין השאר, כראש השנה למניין השנים, והתאריך טו בשבט נקבע כראש השנה לאילן.  ואין הכוונה כאן לחג האילן - אלא לַתאריך הקובע לצורך חישוב היבול השנתי של הפירות,  וזאת - בין השאר, לצורך הפרשת מַעַשְׂרוֹת: לפי חוקי המקרא חייב החקלאי להפריש מַעֲשֵׂר, עשירית, מן היבול, שהיה גם מעין מס חקלאי לטובת הנזקקים. בלוח העברי של ימינו קיבל טו בשבט את שמו המקורי, והוא נקרא "ראש השנה לאילנות". 

טו בשבט - חג האילנות
תחילה היה טו בשבט תאריך לחקלאים ולא יום חג. אך במשך הדורות קיבל היום אופי של חג, ולכן אסרו להספיד בו מתים ואף נהגו לאכול בו משבעת המינים  שבהם נתברכה ארץ ישראל. משמעות מיוחדת קיבל טו בשבט במאה ה-16 בצפת: מקובלי צפת, ובראשם האר"י, קבעו את טו בשבט כ"יום אכילת הפירות", והנהיגו את "סדר ליל שמחת האילנות". סדר זה של טו בשבט עוצב לפי הדגם של סדר פסח, וכלל שולחנות ערוכים מקושטים בפרחים ובענפי הדסים, ועליהם שפע מיני פירות ושני סוגי יין - לבן ואדום. המסובים היו  לומדים על הפירות מתוך התורה, התלמוד  וספר הזוהר, קראו תפילות מיוחדות לשלום האילנות ושתו, כמו בליל הסדר, ארבע כוסות יין.האילן הארצישראלי המזוהה ביותר עם טו בשבט הוא עץ השקדייה, שפריחתו מסמלת את תחילת האביב. המילה שקדייה היא ככל הנראה מחידושיו הלשוניים של לוין קיפניס, שהשתמש בה לראשונה בשירו "לשנה טובה, שקדייה" (תרע"ט – 1919). אברהם אבן שושן הביא אותה במילונו  הראשון (תשי"ב – 1952) לצד ההגדרה: "כינוי עממי לעץ השקד". 

סדר טו בשבט  
סדר טו בשבט היה נערך סביב שולחנות מכוסים במפות לבנות ועליהן ענפי הדסים, צמחים ופרחים, ויין משני סוגים: לבן ואדום. היין הלבן סימל את התנומה של הצומח בעונת החורף, והיין האדום - את התעוררות הצמיחה באביב. הטקס היה נפתח בקריאת קטעים מן המקורות על תנובת הארץ, קטעים מן התלמוד (על פי רוב ממסכת זרעים) ומספר הזוהר. חלק זה היה מסתיים בברכה: "ויהי רצון מלפניך... שבכוח סגולת אכילת הפירות... יתמלאו מעוז שפע הודם לשוב שנית להגדילם ולהצמיחם מראשית השנה ועד אחרית השנה... לטובה ולברכה ולחיים טובים ולשלום". אחר כך היו שותים ארבע כוסות יין. בין שתיית כוס אחת לשנייה היו אוכלים פירות משבעת המינים ופירות נוספים, ומוסיפים וקוראים קטעי מקורות. כולל קטעים מן המשנה.  בסיום הטקס היו שרים ויוצאים בריקודים.
בימינו התחדש המנהג של סדר טו בשבט, ועורכים אותו בקהילה - במסגרות למיניהן - ובמוסדות החינוך. עקב כך יצאו לאור הגדות מיוחדות לטו בשבט המבוססות על סדר טו בשבט של המקובלים, עם תוספות ועדכונים לפי רוח הזמן וטעמם של הכותבים. 

טו בשבט - חג הנטיעות
עם ראשית הציונות והקמתן של המושבות הראשונות בארץ ישראל קיבל טו בשבט משמעות נוספת - כחג הנטיעות. טקס הנטיעות הראשון בארץ ישראל המתחדשת היה, ככל הנראה, במושבה ייסוד המעלה. בטו בשבט תרמ"ד (1884) נטעו המתיישבים טו מאות (1,500) אילנות, ובהם כ-  700 עצי אתרוג ו-100 עצי רימון. ההיסטוריון זאב יעבץ, ששימש גם מחנך ומנהל בית ספר, יצא בקריאה לקבוע את טו בשבט כחג הנטיעות, ובטו בשבט שנת תר"ן - 1890 לקח את תלמידיו לנטיעת עצים במושבה זיכרון יעקב. בתחילת המאה ה- 20, בשנת תרס"ח - 1908, הכריזה הסתדרות המורים והגננות בארץ ישראל על טו בשבט כחג הנטיעות. הרעיון קיבל את אישורם של מוסדות התנועה הציונית (שפעלו באותן שנים, לפני הקמת המדינה). מנהג הנטיעות התקבל בכל מוסדות החינוך העבריים והתבצע באמצעות הקרן הקיימת לישראל  (קק"ל). בטו בשבט של שנת תר"ף (1920) פרסם הפרופ' יוסף קלויזנר מאמר בעיתון "הארץ", ובו כתב כי טו בשבט הוא "אחד המועדים הקטנים החשובים ביותר" והוא גם תזכורת לנו, "שתורתנו תורת חיים היא לא במובן השדוף של ביטוי זה, אלא במובן ההתקשרות המהודקת בין האדמה ופריה ובין העובד אותה והחי עליה... שהאדם והאילן, העם והעץ, יתלכדו ולא יתפרדו על הארץ הטובה שניתנה לאבותינו ולנו לאכול מפריה וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ ... אז תתחדש גם עלינו כעל האילנות... בארצנו האהובה שנה חדשה אחר החורף הקר של הגלות."


טו בשבט - חג שמירת הטבע
טו בשבט קיבל את משמעותו כחג הנטיעות לפני כ-100 שנה, עם ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. אך במשך השנים שאחרי הקמת המדינה, עם התפתחות החקלאות, התעשייה והבנייה, הלכו ופחתו השטחים שנשארו לנטיעות. זאת ועוד: בשלהי המאה ה-20 גברה המודעות  בעולם, ובכלל זה גם בישראל, לסוגיות אקולוגיות ולחשיבות שימור הצומח והחי בסביבתם הטבעית. טו בשבט איבד את משמעותו כחג הנטיעות, אך קיבל משמעות חדשה: חג שמירת הטבע. גופים ומוסדות העוסקים בהגנה על החי והצומח, כגון - החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע, יחד עם משרד החינוך, הכריזו על טו בשבט כחג שמירת הטבע.


האדם ותפקידו בשמירת הטבע
הרשות לשמירת הטבע הוקמה במדינת ישראל במאה ה-20. אך הרעיון של שמירה על הטבע ותפקיד האדם בשמירה על הטבע הוא רעיון עתיק, הנזכר כבר בספר הראשון בתנ"ך: על פי המסופר בספר בראשית, אלוהים ברא את גן עדן ושם בתוכו את האדם הראשון כדי שיעבוד בגן וישמור עליו: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב 15). במדרש אגדה על הפסוק ועל תפקיד האדם הראשון בשמירה על הטבע - מסופר שאלוהים הראה לאדם את גן עדן ואת כל האילנות שבו, ואמר לו: "רְאֵה מַעֲשַׂי, כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת - אין מי שיתקן אחריך."

העשרה - קישורים
- מקורות על טו בשבט, על החג והציונות, על סדר טו בשבט וסיפורים ומתכונים לחג  - באתר שיטים - מכון החגים.

- טו בשבת באתר הכנסת. טו בשבט הוא יום הולדתה של הכנסת, ולכן אתר הכנסת מציע רקע היסטורי ומקורות על טו בשבט, וכן אפשרות לנטיעה וירטואלית.

-מידע (קצר יחסית) על מנהגי טו בשבט, על האדם ועץ השדה, סרט פלאש - "זה עולם שלך", מתכונים לטו בשבט ועוד - באתר.

טו בשבט - נטיעת עם ישראל בארצו, מאמר מאת הרב  ש' יוסף וייצן - באתר ישיבת בית אל.

- מאמר מאת רב יהודה שביב על מקורות מנהג הנטיעות, משמעות הנטיעה והקשר בינה ובין עבודת ה'  - באתר ישיבת הר עציון.

- מאמר על טו בשבט מאת הד"ר משה שנר - באתר המכללה באורנים.

 

בתפילות בבית הכנסת אין ליום זה ביטוי מיוחד, פרט לאיסור על אמירת תחנון.
בתאריך ט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949) אישרה האסיפה המכוננת את חוק הַמַעֲבָר, שקבע כי האסיפה המכוננת תהיה הכנסת הראשונה של מדינת ישראל.
סדר מועד, מסכת ראש השנה, פרק א משנה א.
במשנה נזכרת המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בקביעת התאריך של ראש השנה לאילן: לפי בית שמאי - ראש השנה לאילן חל באחד (א) בשבט, ולפי בית הלל - בחמישה עשר (טו) בשבט, "והלכה כבית הלל".
פירות שחנטו (=שהחלו להבשיל) לפני טו בשבט - נחשבים ליבול השנה הקודמת, אף על פי שנקטפו אחרי חודש שבט: "כל אילן שחנטו פירותיו קודם חמישה עשר בשבט - הרי הן (=הפירות) לשעבר. אחר חמישה עשר בשבט - הרי הן לעתיד לבוא (=לשנה הבאה)" (תוספתא שביעית, פרק ד הלכה כ).
על פי הכתוב בתורה, התברכה ארץ ישראל בשבעה מינים של תבואה ופירות: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח 7-8). זית שמן = זיתים; דבש = תמרים.
על פי ספר חמדת הימים המיוחס לנתן העזתי הוא אברהם בנימין נתן אשכנזי, יליד ירושלים שחי בעזה (1644- 1680) ונחשב להוגה הדעות של השבתאות - התנועה המשיחית של שבתאי צבי.
כוס ראשונה שכולה יין לבן; כוס שנייה שרובה יין לבן ומיעוטה - יין אדום; כוס שלישית שחציה יין לבן וחציה – יין אדום; וכוס רביעית של יין אדום מעורב במעט יין לבן.
היו לומדים משניות מסדר זרעים: פותחים בלימוד מסכת ברכות, פרק ז משנה א: "כיצד מברכין על הפירות?" ומסיימים בלימוד מסכת כלאיים, פרק א משנה ד: "ובאילן – האגסים והקרוסתומלין (=אגסי בר קטנים), והרפרישים (=החבושים) והעוזרדים (=שיחי בר עם פירות בצורת תפוחים קטנים) - אינם כלאיים זה בזה."
המשפט לקוח מן הברכה שנוהגים לומר אחרי אכילת מזון העשוי מחמשת מיני דגן - חוץ מלחם, או אחרי שתיית יין או אכילת פרי משבעת המינים. בנוסח הברכה נאמר, בין השאר: "ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מִטּוּבָהּ".
מדרש קהלת רבה, פרשה ז.

 

     מושגים והערות
  

 
לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.