דף הבית > יוחנן בן זכאי
 
יוחנן בן זכאי
תקציר  תולדות חייו  יוחנן בן זכאי - עמדותיו ומדיניותו  יוחנן בן זכאי - מנהיג ונשיא  העשרה - קישורים  

תקציר
רבן יוחנן בן זכאי (המאה ה-1 לספירה) היה דמות מרכזית בימי חורבן הבית השני (ובשנים שלאחר מכן). הוא וזכה לכינוי "רבן", רבם של ישראל, בזכות אישיותו, גדולתו ומנהיגותו, אף שלא היה ממשפחת הנשיאים. הוא ראה את עצמו "כאחראי במידה רבה על... מהלך ההיסטוריה היהודית", ונתן ביטוי לכך לא רק בתקופה שאחרי החורבן, אלא גם במהלך המרד הגדול ברומאים ואף בתקופה שקדמה למרד.  רבן יוחנן בן זכאי היה אדם מפוכח וריאליסט שצפה את החורבן הבלתי נמנע, ובהליכתו ליבנה השכיל לשמר ולהבטיח את קיום האומה - למרות אובדן המקדש, ירושלים והעצמאות המדינית. בן זכאי היה מצעירי תלמידיו של הלל הזקן והמשיך את מסורת רבו: הוא היה אוהב שלום ורודף שלום שהקדים שלום לכל אדם.  אישיותו המיוחדת והנהגתו בימים הקשים שאחרי החורבן הכתירו אותו בתארים "אב לחכמה ואב לדורות"; "נר ישראל"; "פטיש החזק". מושב העובדים בן זכאי (ליד יבנה) נוסד בשנת תש"י - 1950 ונקרא על שמו של רבן יוחנן בן זכאי.

תולדות חייו
אין בידינו מידע על קורותיו של רבן יוחנן בן זכאי בצעירותו ועל משפחתו. אשתו ובנו נזכרים במקורות  - וכך גם בן אחותו, שהיה ממנהיגי המרד הגדול. לפי המסופר, חלה בנו של יוחנן בן זכאי, ולאחר זמן מת, והוא מיאן להתנחם על מות בנו.  יוחנן בן זכאי היה מתלמידיו הצעירים של הלל הזקן בירושלים,  ואחרי לימודיו עבר לזמן מה ללמד בגליל, ושב לירושלים עוד לפני המרד הגדול. בירושלים התבלט בין החכמים וזכה ככל הנראה בתפקיד השני בחשיבותו, בהנהגתו של רבן שמעון בן גמליאל הנשיא. רבן יוחנן בן זכאי התנגד למרד הגדול, ואף ניסה למנוע את התפרצותו - אך ללא הצלחה. הוא העריך את חוסר התוחלת שבמרד, וכאשר לא היה באפשרותו להועיל ואף לא לפשר בין כיתות הקנאים בעיר - החליט לצאת מירושלים. על יציאתו מירושלים ועל בקשתו מהקיסר אספסיאנוס יש במקורות כמה גרסאות, ובהן הגרסה שבן זכאי הגיע ליבנה שלא ברצונו, אלא כעציר של הרומאים (ישירות מירושלים או אחרי המעצר בגופנה). לפי הגרסה הרווחת, בן זכאי הגיע מיוזמתו, במטרה לשמר את המשך הקיום היהודי בארץ. לפי גרסה אחרת, שהה בן זכאי זמן מה במחנה מעצר של הרומאים בגופנה, ולאחר מכן עבר ליבנה והקים שם מרכז רוחני, שכלל בית מדרש ובית דין. הוא עצמו גר ביישוב ברור חיל, ליד יבנה.
התקנות שקבע רבן יוחנן בן זכאי ביבנה הבטיחו גם את המשך החיים היהודיים ללא בית מקדש וגם את שימור זכרו של המקדש בתודעת העם. בן זכאי נודע ביחסו המיוחד והאישי לתלמידיו: הוא עמד על ייחודו ושבחו של כל אחד מתלמידיו הקרובים.  לפי המקורות, הגיע רבן יוחנן בן זכאי לשיבה טובה,  אך מותו היה אבידה גדולה לארץ ולאומה: "מִשֶׁמֵת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החכמה". 

יוחנן בן זכאי - עמדותיו ומדיניותו
רבן יוחנן בן זכאי היה מתלמידיו של הלל הזקן וממשיך המסורת של בית הלל - אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות - שהיה מקדים שלום לכל אדם, "אפילו לנוכרי בשוק".  עם זאת, דימויו "כאדם פייסן, שכולו שלווה ומתינות" אינו מדויק, שכן נקט קו קיצוני בעניינים מסוימים, דוגמת מאבקו בכוהנים  הצדוקים (על אף העובדה שהוא עצמו היה כוהן).  המאפיין הבולט בעמדותיו המדיניות הייתה ראייתו המפוכחת שהתבססה על בחירה בחלופה הטובה ביותר הקיימת - ולא באידיאה שאינה בת השגה.  ובהתאם לכך - ולגישתו המתונה - התנגד רבן יוחנן למרד הגדול מלכתחילה: הוא דיבר בשבחם של בני תורה הפועלים למען השלום "בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה" - כקו מנחה בעמדתו כלפי הרומאים, ששילב את השאיפה לשלום לצד ההכרה במגבלות המציאות. רבן יוחנן בן זכאי, שלא האמין בכוח החרב מלכתחילה,  עמד על חוסר התוחלת במאבקם של המורדים נגד הקיסרות הרומית, וצפה את כישלונם ואת החורבן המתקרב. ועם זאת, הוא שמר כל העת על קשרים עם המורדים (שסייעו לו כנראה לצאת מירושלים) ועל אפיקי הידברות אתם.  בן זכאי היה ככל הנראה המנהיג היחיד בירושלים שהתנגד למרד בעקיבות ובנחרצות. הוא צפה את כישלונם של המורדים ואת החורבן - "גורמין אתם לעיר הזאת שתיחרב ולבית הזה שיישרף" - אך כל ניסיונותיו לשכנעם לא הועילו.  תבונתו המדינית של בן זכאי הייתה חריגה באווירת אותם הימים, ובאה לידי ביטוי גם בניסוח פנייתו לאספסיאנוס: "שלום עליך המלך, שלום עליך המלך"  - שהעידה גם על ראייה פוליטית נכונה וגם רגישות לכבודו של השליט.  רבן יוחנן בן זכאי נקט עמדות ברורות גם בסוגיות מוסריות, וניסה לפעול כנגד השחיתות החברתית והמוסרית שפשטה בעם בסוף ימי הבית השני, כאשר התרבו הרוצחים והמנאפים "ובעלי הנאה" ו"זחוחי הלב... מקבלי מתנות" ולכן "נתעוותו המעשים ונתקלקלו הדינין ופסקה שכינה מישראל".

יוחנן בן זכאי - מנהיג ונשיא
רבן יוחנן בן זכאי היה מצעירי תלמידיו של הלל הזקן, אך לא היה מבני משפחתו, ובכל זאת זכה לתואר רבן - רבם של ישראל, שהיה שמור לבני משפחת הנשיאים בלבד. מנהיגותו באה לידי ביטוי בימים שלפני המרד, שבהם היה ראש הדוברים בקרב חכמי ירושלים, משך אליו תלמידים רבים ואף שימש, ככל הנראה, יד ימינו של רבן שמעון בן גמליאל הנשיא.
כאשר עזב את ירושלים הנצורה והסגיר עצמו לרומאים, היה בשנות השישים לחייו; וכך, בגיל מבוגר יחסית, נטל על עצמו את האחריות לשיקום החיים היהודיים בארץ אחרי החורבן, בלי בית המקדש ובלי ירושלים והנהגתה. יוחנן בן זכאי, שצפה את תוצאות המרד, החליט להקדים רפואה למכה ולהקים מרכז חדש - תחליף לבית המקדש ולסנהדרין - שיאחד מחדש את העם סביב חיי תורה ומצוות. הוא הצליח לשכנע את אספסיאנוס לאפשר לו להקים מרכז ביבנה,  תוך המעטת חשיבות הבקשה שהוצגה לפני המפקד הרומאי, ש"לא ידע להעריך את התוצאות המרובות של המעשה הדל למראית עין" ולפיכך הסכים לבקשה, ואפשר לרבן יוחנן "לברוא יהדות חדשה, רוחנית, העתידה לבלות את מלכות רומי המנצחת".  רבן יוחנן בן זכאי העניק לבית הדין שבראשו עמד, סמכויות של סנהדרין בקביעת התקנות ובעיצובה של הנהגה רוחנית חלופית לזו שהייתה בירושלים. בכך עורר ביקורת והתנגדות מצד חכמים, שלא כולם ראו את פעילותו בעין יפה, ולא כולם נהרו אחריו למרכז ביבנה. אף תלמידו המוערך ביותר, ר' אלעזר בן ערך, שהצליח לברוח מירושלים - לא הצטרף אליו, כנראה על רקע חילוקי דעות מדיניים. 
הנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה נועדה לעצב מסגרת חדשה לקיום יהודי שנותר בלי בית המקדש, ומכאן נגזרו שני תחומי פעילותו העיקריים: א. תקנות והלכות שנדרשו בעקבות חורבן המקדש; ב. תקנות והלכות שנועדו לשמר את זכר המקדש בתודעתו של העם, לדוגמה - בזמן שבית המקדש היה קיים היו מברכים בחג הסוכות על ארבעת המינים במשך שבעה ימים - רק במקדש; בכל מקום אחר היו מברכים רק יום אחד, ביום החג הראשון. אחרי החורבן קבע רבן יוחנן, שיש לברך על ארבעת המינים בכל מקום במשך כל שבעת ימי החג - זכר לבית המקדש.  לכאורה יש סתירה בין המגמה לזכור ולשמר את העבר ובין המגמה לשנות ולהסתגל למציאות חדשה. אך למעשה השלימו שתי המגמות זו את זו ואפשרו את המעבר מירושלים ליבנה, תוך התחשבות ברגישותה של המסורת היהודית לכל חידוש ושינוי באורחות החיים. פעילותו של רבן יוחנן בן זכאי וממשיכיו ביבנה הוכיחה כי חיים יהודיים יכולים להתקיים ולשגשג בכל מקום ובכל זמן, גם ללא בית מקדש וירושלים. במותו אבד מנהיג גדול, ש"השכיל בשיבתו להניח יסודות לבניינה של ארץ שחרבה ולשיקומה של אומה שדמתה למתה".

העשרה - קישורים

• מקורות המספרים על רבן יוחנן בן זכאי ורשימת תקנותיו - באתר דעת.

• מאמר של אבישג איילי,  "אפשר תהא הצלה מועטת" - על פעילותו של בן זכאי לדורו - ולדורות, באתר ביטאון הקיבוץ הדתי.

• מאמר של ד"ר יוסף נדבה, הבית השני וחורבנו - באתר דעת.

• ציון קבר רבן יוחנן בן זכאי בטבריה -  באתר My Tzadik.

 

  

עדין שטיינזלץ, אישים בתלמוד, ספריית אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ז - 1987, עמ' 21.
"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימוֹ אדם שלום מעולם - ואפילו נוכרי בשוק" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף יז עמ' א). עדין שטיינזלץ (אישים בתלמוד, עמ' 22) מעיר עם זאת, שיוחנן בן זכאי לא היה אדם פייסן, ובמאבקו בצדוקים לא גילה מתינות או ותרנות.
"נר ישראל": כינוי כבוד והערצה למנהיג או למלך, על פי הדברים שאמרו אנשי הצבא לדויד המלך: "לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב, כא 17). "פטיש החזק": כינוי כבוד לאדם נכבד וגדול בתורה, המבוסס על פרשנות חז"ל לדימוי "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כג 29). ובדומה לכך - הביטוי של "עוקר סלעים".
תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לד עמ' ב;
מסכתות קטנות, אבות דרבי נתן, נוסח א, יד.
יש הגורסים שהיה גם מתלמידיו של שמאי הזקן, בן דורו ובר הפלוגתא של הלל הזקן (משנה, מסכת אבות, פרק ב הלכה ח).
"חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס - בור סיד שאינו מאבד טיפה; רבי יהושע - אשרי יולדתו; רבי יוסי - חסיד; רבי שמעון בן נתנאל - ירא חטא; ורבי אלעזר בן ערך - מעיין המתגבר" (משנה, מסכת אבות, פרק ב משנה ח).
"כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה. ארבעים שנה עסק בפרקמטיא (=מסחר), ארבעים שנה למד, וארבעים שנה לימד" (מסכת ראש השנה, דף לא עמ' ב).
משנה, מסכת סוטה, פרק ט משנה טו. על מותו של רבן יוחנן בן זכאי ועל שיחתו האחרונה עם תלמידיו - במדור "מעֵט יוצרים" בערך זה.
תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף יז עמ' א.
עדין שטיינזלץ, אישים בתלמוד, עמ' 22. בתוספתא (מסכת פרה, פרק ג הלכה ח) מסופר כי בזמן ויכוח עם כוהן גדול צדוקי תלש יוחנן בן זכאי את בדל אוזנו של הכוהן כדי לפסול אותו לכהונה. במחלוקת הקשה בין הפרושים לצדוקים ייצג יוחנן בן זכאי את עמדתם של החכמים הפרושים, שנאבקו בניסיונותיהם של הצדוקים לפרש את התורה שבכתב במנותק מן התורה שבעל פה.
ראייתו המציאותית והמפוכחת של רבן יוחנן בן זכאי באה לידי ביטוי באמרותיו, לדוגמה: "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: 'הרי לך המשיח' - בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו (=תצא לקבל את פני המשיח). אם יאמרו לך הילדים: 'נלך ונבנה בית המקדש' - אל תשמע להם. ואם יאמרו לך הזקנים: 'בוא ונסתור (=ונהרוס) בית המקדש' - שמע להם. מפני שבניין ילדים - סתירה (=הריסה), וסתירת זקנים - בניין..." (מסכתות קטנות, אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק לא). משה דוד הר מזהה את הילדים עם חמומי המוח הקנאים, ואת הזקנים - עם המתונים ובעלי הניסיון (משה דוד הר, "מחורבן הבית עד מרד בן כוסבה", בתוך: מנחם שטרן, עורך, ההיסטוריה של ארץ ישראל, התקופה הרומית-ביזנטית, בית הוצאה כתר ויד יצחק בן צבי, תשנ"ח - 1988, עמ' 321).
בדרשה על הפסוק האוסר להשתמש בברזל לשם בניית המזבח (העשוי כולו אבנים), הביע יוחנן בן זכאי את סלידתו מן המלחמה: "וכי מה ראה הכתוב לפסול את הברזל יותר מכל מיני מתכות? מפני שהחרב נעשית ממנו - והחרב סימן פורענות" (תוספתא, מסכת בבא קמא, פרק ז הלכה ו).
אחד ממנהיגי המרד הגדול בירושלים - "ראש בריוני ירושלים" בלשון המקורות - היה אבא סיקרא, שנקרא גם בן בטיח, אחיינו (בן אחותו) של יוחנן בן זכאי. לפי המסופר במסכת גיטין (דף נו עמ' א) ניסה בן זכאי לשכנע את אחיינו כי אין סיכוי למאבקם, ומשלא הצליח בכך - ביקש מאחיינו לסייע לו לצאת מירושלים הנצורה ולהידבר עם הרומאים, כדי להציל את המעט שנותר - הצלה פורתא.
מסכתות קטנות, אבות דרבי נתן, נוסח ב פרק ו. המורדים דחו בבוז את טענותיו של בן זכאי וראו בו בוגד - "אוהבו של מלך" (=של הקיסר אספיאנוס).
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נא עמ' א. המקור - בארמית.
תוספתא, מסכת סוטה, פרק יד הלכות ג-ט. ועוד בנושא: משה דוד הר, "מחורבן הבית עד מרד בן כוסבה", עמ' 321.
לפי המסורת הרווחת, כללה הבקשה הקמת מרכז רוחני חדש, הצלת שושלת בית הנשיא (רבן גמליאל) וריפויו של רבי צדוק, שצם במהלך המרד עד לחורבן: "תן לי יבנה וחכמיה, ושלשלת של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק" (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נו עמ' א-ב).
גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ד - 1954, עמ' 219.
בין החכמים היו שהתנגדו לעובדה שרבן יוחנן נטל לעצמו את המנהיגות במקום להעבירה לבנו של רבן שמעון בן גמליאל, ממשפחת הנשיאים ומצאצאי הלל הזקן; אחרים התנגדו לרעיון של מרכז חלופי - ולו זמני - למרכז שחרב בירושלים. ועוד בנושא - משה דוד הר, "מחורבן הבית עד מרד בן כוסבה", עמ' 334 - 335.
משנה,מסכת סוכה, פרק ג משנה יב.
משה דוד הר, "מחורבן הבית עד מרד בן כוסבה", עמ' 335.

 

     מושגים והערות
  

 
מעט יוצרים לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: מרקס, חן; קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.