דף הבית > חיים נחמן ביאליק
 
חיים נחמן ביאליק
תקציר  תולדות חייו  שירתו של ביאליק  מפעלי התרבות של ביאליק  העשרה - קישורים  

תקציר
חיים נחמן ביאליק (1873- 1934) היה המשורר הלאומי, שיצירתו עמדה בסימן התחייה הלאומית של עם ישראל, שפתו  ותרבותו, ושירתו הייתה "תופעה אסתטית שאין שנייה לה."  ביאליק ראה עצמו יוצר מעורב ומחויב לעמו ולתרבותו, ששאף להחיות את אוצרות הרוח של היהדות "כנכסי צאן ברזל של התרבות הלאומית החילונית."  ביצירתו השירית עסק בנושאים לאומיים - לצד נושאים אישיים וכלל אנושיים: אהבה, ילדות וטבע. בכתיבתו ובמפעליו התרבותיים  תרם את תרומתו לתחייה הלאומית: ביאליק פעל להחייאת השפה העברית ותרם לצמיחתה של תרבות עברית בארץ ישראל: הוא ייסד את עונג שבת, סייע להקמת התיאטרון העברי, האופרה, מוזיאון תל אביב ועוד. ביאליק ואשתו מניה עלו לארץ בשנת תרפ"ד - 1924 והתיישבו בתל אביב, ושם נקבר ביאליק כעבור עשר שנים בגיל 61: "קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה / וְשִׁירַת חַיָּיו בָּאֶמְצַע נִפְסְקָה", כתב ביאליק בצעירותו, ולא ידע כי על עצמו ניבא.

תולדות חייו
חיים נחמן ביאליק  נולד בעשרה בטבת תרל"ג - 1873 בכפר ראדי באוקראינה שברוסיה לאמו דינה ולאביו יצחק, שהיה סוחר. ביאליק התייתם מאביו כשהיה כבן שבע, ואמו נותרה אלמנה עם שלושה יתומים וקשיי פרנסה. ביאליק עבר לגור בבית סבו (מצד אביו), שם קיבל חינוך יהודי מסורתי ונחשף לספרות הקודש כמו גם לספרי היסטוריה והגות: כבר בגיל אחת עשרה החל לקרוא בספריהם של פילוסופים יהודים, דוגמת ספר הכוזרי, וגם בספריהם של משכילים יהודים, ובהם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי.  בגיל 17 עבר ביאליק ללמוד בישיבת וולוז'ין, שם הקדיש את זמנו ללימוד התלמוד, אך גם לקריאת ספרות חול, ובכלל זה מאמריו של אחד העם ושם גם כתב את שירו הראשון שראה אור בדפוס - "אל הציפור" ואף השתתף בפעילותה של אגודה ציונית דתית בשם "נצח ישראל". לאחר כשנה וחצי עזב ביאליק את הישיבה. כמו רבים מבני דורו הוא נמשך להשכלה החילונית והחליט - בלב קרוע - לוותר על עולם בית המדרש.  בתחילת שנת תרמ"ב - 1891 הגיע ביאליק לאודיסה, שם שהה זמן קצר, התפרנס בדוחק מהוראת עברית ולמד רוסית וגרמנית. שנתיים לאחר מכן התחתן עם מניה לבית אורבוך והחל לעבוד כמנהל חשבונות של חותנו, שהיה סוחר עצים. בתקופה זו כתב את השירים "על סף בית המדרש", "ביום קיץ יום חום", "אכן חציר העם", "גמדי ליל" ועוד. בשנת תר"ס - 1900 חזר ביאליק לאודיסה והשתקע בה למשך 20 שנה, שבמהלכן ייסד עם חבריו את הוצאות הספרים מוריה ודביר, היה לעורכו של המדור הספרותי בירחון "השילוח" ועסק במפעל הכינוס של אוצרות הרוח היהודיים והתרבות העברית לדורותיה. במסגרת פעילותו הציונית והציבורית נשלח ביאליק בשנת תרס"ג - 1903 לאסוף עדויות על הפוגרום בקישיניוב, ובעקבות עדויות אלו כתב את הפואמה "בעיר ההריגה". בשנת תרפ"א - 1921 עזב ביאליק את רוסיה לגרמניה, ובשנת תרפ"ד – 1924 הגיע לארץ והתיישב בתל אביב, שם המשיך ביצירתו וגם בפעילותו הציבורית. הוא היה שותף מרכזי בעיצוב  חיי הרוח והתרבות של העיר, וייסד את הפעילות השבועית של עונג שבת. בשל מחלת הכליות נסע ביאליק לניתוח בווינה - שממנו לא חזר: ביאליק נפטר בבית החולים ביום כ"א בתמוז תרצ"ד - 1934 בגיל  61. לזוג ביאליק לא היו ילדים, אך רבים התאבלו על התרבות העברית שהתייתמה וביכו את אובדנו של "שַׂר האומה". 

שירתו של ביאליק
חיים נחמן ביאליק הוכתר בתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות השירים הלאומיים שכתב, אלא משום שכְּלַל יצירתו עמדה בסימן "התחייה הלאומית של עם ישראל, שפתו העברית וקנייני הרוח שלו".  שירתו של ביאליק כוללת את שירי בית המדרש, ובראשם הפואמה הגדולה, "המתמיד", המציגה - בביקורת אך גם בהערצה - את עולמם של תלמידי הישיבה, שביאליק היה אחד מהם לתקופה קצרה.  ביאליק עמד על השפלות וחוסר האונים של חיי העם בגלות, ונתן לכך ביטוי ביצירתו - למשל בשירו "אכן חציר העם" וכן בפואמה "מתי מדבר", המתארת מתים אגדיים העולים מחול המדבר ומתנערים למרד לרגע - ואז שבים לתנומתם. שירתו של ביאליק לא עסקה, כאמור, רק בנושאים לאומיים - אלא גם בנושאים אישים וליריים, ובהם שירי אהבה וטבע, שירים על אמנות השירה (אַרְס-פואטיקה), פזמונים ושירי עם, וכן שירי ילדים. ביאליק עצמו לא הבדיל בין שירתו הלאומית לשירתו האישית או האוניברסלית, ושאף לכתוב "שירה שכולה לאומית-אנושית בבת אחת":  בשירו "הכניסיני תחת כנפך" שואל ביאליק: "אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם - מַה זֹּאת אַהֲבָה?" - ובכך ממחיש את השילוב בין האישי לכלל אנושי בשירתו. שירי הטבע של ביאליק כוללים שירי אור, ובמרכזם השיר זוהר - שיר כיסופים לילדות, הפותח בהופעת הצפרירים בחלונו של הילד ומסתיים בהיעלמותם מעולמו, "וְשִׁירַת הַזֹּהַר לַנֶּצַח נָדַמָּה - / אַךְ עָמֹק בַּלֵּב כָּמוּס עִמִּי הֵד קוֹלָהּ". שירו "הבריכה" מציג את העולם כלשון מראות אלוהית, שרק יחידים נבחרים, האמנים, מסוגלים להבין אותה. ביאליק כתב גם שירי עם ופזמונים - יצירות קלילות ולעתים הומוריסטיות, וטיפח את ספרות הילדים  באמצעות שירי הילדים קן לציפור, נדנדה, שבת המלכה ועוד.  יצירתו השירית של ביאליק כוללת  כ-130 שירים (למבוגרים), יבול לא רב מבחינה כמותית. וזאת בשל עיסוקיו הרבים שגזלו חלק ניכר מזמנו והמחלות שסבל מהן. אך ביאליק עצמו לא החשיב את המרכיב הכמותי ביצירתו - אלא את איכותם,  והשנים הוכיחו כי צדק: שיריו נלמדים, נקראים ומושרים גם בימינו, ורבים מהם הולחנו וקיבלו מעמד לאומי - לדוגמה: השיר "ברכת עם" ("תחזקנה") - שהיה להמנון תנועת הפועלים בארץ, והשיר "שבת המלכה" - שנכתב כשיר ילדים והיה לאחד ממזמורי השבת הנפוצים גם במשפחות מסורתיות וגם בקהילות חילוניות. שירי ביאליק זוכים לעיבודים מוזיקליים חדשים, והם חלק מן הנוף התרבותי  העכשווי על בימות פסטיבלים של שירה וזמר ברחבי הארץ.  נוסף על שירתו כתב ביאליק גם סיפורים קצרים דוגמת "אריה בעל גוף", "מאחורי הגדר", "החצוצרה נתביישה", "ספיח" וכן מאמרים בנושאי תרבות ורוח: גילוי וכיסוי בלשון, הספר העברי,  הלכה ואגדה ועוד.

מפעלי התרבות של ביאליק
ביאליק לא ראה בשירתו, ובשירה בכלל, עיקר שהכול טפל לו, ובכינוסי סופרים חזר והדגיש את התנגדותו לתפיסה, כי "האמן-הסופר-המשורר יוצא ידי חובתו ביצירה שלו... ופטור מכל החובות הלאומיות". ביאליק תבע מאיש הרוח מעורבות ציבורית, ושימש דוגמה אישית בפעילותו התרבותית הענפה: לצד כתיבת שירים, סיפורים ומאמרים עסק ביאליק בכינוס אוצרות הרוח והתרבות של עם ישראל לדורותיו, ועסק בעריכה ובתרגום לעברית. יחד עם ידידו ושותפו י"ח רבניצקי הוציא ביאליק לאור בשבעה כרכים את שירת  שלמה אבן גבירול  ומשה אבן עזרא, ואת ספר האגדה - ליקוט, תרגום מארמית ועריכה של מדרשי אגדה מן התלמודים וקובצי מדרשים, במטרה "להשיב את האגדה העברית לעם העברי".  ביאליק היה מעורב בכל תחומי הרוח והתרבות של היישוב היהודי בארץ - הוא ייסד את הפעילות התרבותית השבועית -  עונג שבת, ונמנה עם היוזמים של הלימודים האוניברסיטאיים בתל אביב, והיה אחד המרצים הראשונים. ביאליק פעל לפיתוחם של התיאטרון העברי והאופרה, סייע לציירים ולאמנים ונמנה עם מקימי מוזיאון תל אביב. ביאליק כיהן כנשיא "ועד הלשון", עמד בראש אגודת הסופרים והקדיש מזמנו לפרט ולכלל מתוך הנחה שאין מי שיכריע מה עדיף "אם שיר טוב או מעשה טוב."  נוסף על החייאת הלשון העברית באמצעות שיריו ויצירתו, חידש ביאליק מילים וביטויים בשפה העברית, ובהם המילים: יבוא ויצוא, אפלולית וגחלילית, תגובה, חורשה ומצלמה.

עוד ערכים בנושא - באתר זה:
• עונג שבת של ביאליק
• ביאליק ותרומתו לתחייה הלאומית

העשרה - קישורים

• שירים, פזמונים, אגדות וסיפורים, מסות ומאמרים, דברים שבעל פה ותרגומים של ח"נ ביאליק - באתר פרויקט בן יהודה.

• על יצירתו של ביאליק לילדים - באתר דףדף.

  

אבנר הולצמן (עורך), חיים נחמן ביאליק - השירים, הוצאת דביר, תשס"ה - 2004, עמ' 10.
שמואל אבנרי, "כל אחד וביאליק שלו", בתוך: ביאליק, שירים, הוצאת דביר, תשס"ה - 2005, עמ' 10.
ובהם ייסוד הוצאת הספרים מוריה יחד עם שותפו י"ח רבניצקי ואחרים (תרס"ב - 1902), ולאחר מכן – בשנת תרע"ט - 1919 - את הוצאת הספרים דביר, הפועלת בארץ עד ימינו.
השיר "אחרי מותי" נדפס בשנת תרס"ד - 1904והוקדש לזכר פ' - כנראה הסופר מרדכי זאב פיירברג, שבאותה שנה מלאו חמש שנים למותו.
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי היה סופר ידוע באותה תקופה, ובחוברת "האסיף" שהוציא לאור נחום סוקולוב בשנת תרמ"ז -1887, התפרסם מאמרו על הישיבה בוולוז'ין. במאמר זה סיפר ברדיצ'בסקי כי בישיבת וולוזין לומדים לא רק לימודי קודש מסורתיים - אלא גם לימודי חול. מאמר זה השפיע על החלטתו של ביאליק להצטרף לישיבה.
בשיר "לבדי" נתן ביאליק ביטוי למגמה זו ולתחושותיו - להתלבטות שבין עולם בית המדרש ובין העולם החילוני: "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור, / שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה; / ואני, גוזל רך, נשכחתי מלב / תחת כנפי השכינה."
שמואל אבנרי, "כל אחד וביאליק שלו", בתוך: ביאליק, שירים, הוצאת דביר, תשס"ה - 2005, עמ' 11.
לשאלתו של מורה, אם בחור הישיבה המתואר בפואמה ראוי להערצה או שמא מדובר בבחור שכילה את חייו לשווא בבית המדרש, ענה ביאליק: "הרעיון המרכזי של השיר 'המתמיד' נעוץ בבתים האחרונים ובעיקר בבית האחרון. דוק (=עיין היטב) ותמצא" (שמואל אבנרי, "כל אחד וביאליק שלו" בתוך: ביאליק, שירים, עמ' 9).
שמואל אבנרי, "כל אחד וביאליק שלו", בתוך: ביאליק, שירים, עמ' 9.
אוריאל אופק, לקסיקון אופק לספרות ילדים, הוצאת זמורה ביתן, תשמ"ה – 1985, עמ' 78.
מקצת שירי הילדים של ביאליק שואבים את השראתם ולעתים גם את תוכנם מן המסורת ואורח החיים היהודי - לדוגמה: ברכת המזון, אליהו הנביא, לכבוד שבת, לכבוד חנוכה, אסרו חג ועוד.
כהוכחה לעמדתו נהג ביאליק להביא את יצירתו של הנביא עובדיה - ספר ובו פרק אחד בלבד, "ואף על פי כן זכה ונכנס לספר הספרים הנצחי".
ביאליק כתב את רוב שיריו בהטעמה אשכנזית מלעילית (הדגשת ההברה הראשונה במילה), אך מסתבר שעובדה זו לא פגמה בעיקר ההנאה ולא מנעה את הלחנתם, בהטעמה המקורית או בהטעמה הנהוגה בלשון ימינו.
במאמר זה הציג ביאליק את רשימת היצירות הראויות לדעתו להיכלל באוסף המקורות הנבחר של האומה, ובהן: התנ"ך, הספרים החיצוניים, המשנה, התלמודים, הפיוט, המדרשים, שירת ימי הביניים ועוד - עד הספרות העברית החדשה.
ח"נ ביאליק, י"ח רבניצקי, ספר האגדה - הקדמה, הוצאת דביר, תשמ"ז - 1987 (עמודים לא ממוספרים).
שמואל אבנרי, "כל אחד וביאליק שלו", בתוך: ביאליק, שירים, עמ' 13.

 

     מושגים והערות
  

 
מעט יוצרים לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: הלזנר, ישראלה; קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.