תקציר
חג הסוכות ושמיני עצרת מסיימים את חגי תשרי - ואת השנה החקלאית החולפת: "השנה בתורה היא חקלאית, והיא מתחילה בעונת הזרע, ובגשם הראשון, הוא  היורה". לפי המסורת היהודית השנה מתחילה בראש השנה, אבל לפי המקרא חג הסוכות מציין דווקא את סוף השנה החקלאית -  ואת ראשיתו של מחזור חקלאי חדש: סוכות הוא חג האסיף, שבו אוספים את היבול החקלאי "בְּצֵאת הַשָּׁנָה" (שמות כג 16). לקראת עונת הזריעה החדשה מתעוררת דאגתו של האיכר, שאינו יודע אם השנה החדשה תהיה גשומה או חלילה שחונה; אם יהיו הגשמים גשמי ברכה – או חלילה גשמי זעף הרסניים. מכאן טקסי המים שהיו עורכים בבית המקדש בחג הסוכות, ותפילת הגשם שנוהגים לומר בשמיני עצרת (שמחת תורה). חג שמחת תורה מציין סיום - והתחלה: סיום מחזור הקריאה בתורה  בבית הכנסת והתחלת הקריאה מבראשית.

טקסי מים בחג הסוכות
ארץ ישראל ענייה, כידוע, במשאבים בכלל ובמקורות מים בפרט. מאז ומתמיד הייתה החקלאות בארץ ישראל תלויה בגשמים, כפי שמעידה התורה: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (=לרשת אותה)… - לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם" (דברים יא 11).  היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת הבית השני היה יישוב חקלאי, וגשמי ברכה היו חיוניים לקיומם ולפרנסתם של התושבים. לפי המסורת, "בחג [הסוכות] נידונים על המים (=הגשמים)", ומכאן טקסי המים שהתקיימו בבית המקדש בימי חג הסוכות, לקראת השנה החקלאית החדשה. 

ניסוך המים בחג הסוכות
בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוהגים לנסוך, לצקת, מים על המזבח בבוקר של כל אחד מימי החג. תהלוכה גדולה של אנשי ירושלים ועולי רגל, בראשה כוהנים ובתוכה מנגנים בחצוצרות ותוקעים בשופר, הייתה צועדת עם שחר למעיין השילוח שלמרגלות הר הזיתים. בצלוחית של זהב היו שואבים מים מן המעיין ומביאים אותם לבית המקדש. את המים היו מעבירים לספל מיוחד עשוי כסף - שבו השתמשו רק פעם בשנה, בחג הסוכות - ובספל זה יצקו את המים על המזבח. ניסוך המים על המזבח סימל את הבקשה לשנת גשמים ברוכה "כדי שיתברכו לכם גשמי שנה". טקס ניסוך המים קשור לתחילת עונת הגשמים, ואת פעולת ניסוך המים אפשר לתאר כמילוי משאבה סמלית האמורה להשקות במי גשמים את העולם כולו.

שמחת בית השואבה  
כאמור, היו שאיבת מים מן המעיין וניסוך המים על המזבח בבית המקדש - טקס יומי מיוחד לחג הסוכות. לטקס זה, שהחל עם הזריחה, קדמה שמחה שהתקיימה במשך כל הלילה, החל במוצאי החג הראשון. על פי התיאור במשנה היו מדליקים בבית המקדש את מנורות הזהב, "ולא הייתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה". הייתה זו חגיגה המונית, שכללה ריקודים עם לפידים בוערים לצד שירה ונגינה של הלוויים "בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר (=כלי נגינה) בלא מספר". על היקפן של החגיגות וגודל השמחה נאמר: "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו". גם בימינו יש הנוהגים לקיים את שמחת בית השואבה בחג הסוכות.

שמיני עצרת - ושמחת תורה
חג שמחת תורה חל (בארץ) בתאריך כ"ב בתשרי, והוא חג חדש יחסית. על פי התורה חל ביום זה חג שמיני עצרת: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ"(ויקרא כג 36).
שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו ואינו חלק מחג הסוכות. עם זאת, הוא משמש כסיום לסוכות, ולפי המדרש הוא מעין תואנה להאריך את ימי החג. כאמור, שמיני עצרת מציין את ראשיתה של עונה חקלאית חדשה ושל תקופת החורף. ואילו חג שמחת תורה מציין את השמחה על סיום המחזור השנתי של קריאת חמשת חומשי התורה בבית הכנסת ואת ראשיתה של הקריאה בתורה מבראשית: כל שנה בשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה (בספר דברים) ואת תחילת הפרשה הראשונה בספר בראשית.
שמחת תורה אינו חג מקראי, וראשיתו ככל הנראה בתקופת הגאונים, שבה נקרא החג "יום שמחת תורה". באותה תקופה נחוג החג בבבל לא בשמיני עצרת, אלא ביום שאחריו, שהוא "יום טוב שני של גלויות" - כפי שנוהגים עד ימינו בקהילות היהודים בתפוצות.

תפילת הגשם
חג שמיני עצרת - שמחת תורה - מציין את ראשית עונת החורף, ובו נוהגים לומר בבית הכנסת  תפילה מיוחדת על הגשם. תפילה זו מורכבת מפיוטים העוסקים במים ובגשם, ומזכירים את אבות האומה ומנהיגיה, תוך קישור חייהם ומעשיהם לנושא המים. יש הבדלים בין הפיוטים של בני עדות המזרח ובין אלו של האשכנזים, אך תוכן הבקשה זהה: בקשה מאלוהים שיוריד גשם בזמן המתאים ובמידה הנכונה, גשמי ברכה שיביאו טובה לאדם ולאדמה. וכך, בכל רחבי העולם עומדים ביום זה יהודים בבתי הכנסת ומתפללים לגשמי ברכה - בארץ ישראל.   
אף על פי שחג הסוכות נחשב במסורת לזמן שבו נקבע גורלם של הגשמים, קבעו את תפילת הגשם רק לשמיני עצרת, משום שגשמים במהלך ימי הסוכות אינם נחשבים לברכה כי אינם מאפשרים לחגוג את החג בסוכה. גם בשמיני עצרת, בשמחת תורה, מסתפקים בהזכרת הגשמים במילים "משיב הרוח ומוריד הגשם", אך לא מבקשים שהגשמים ירדו מיד. בקשה מפורשת לגשם - "ותן טל ומטר לברכה" - מתחילים לומר רק בתאריך ז בחשוון, כשבועיים אחרי החג עד החג הראשון של פסח. וזאת כדי להבטיח שכל עולי הרגל, גם אלו שהגיעו ממקומות רחוקים, יספיקו לחזור לבתיהם לפני תחילת הגשמים.

הקפות בשמחת תורה
בשמחת תורה נוהגים להוציא את כל ספרי התורה מארון הקודש ולהקיף אתם שבע הקפות סביב לבימה בבית הכנסת. ההקפות נערכות בבית הכנסת גם בליל שמחת תורה וגם ביום החג בבוקר, והן מלוות בשירה ובריקודים כביטוי לשמחה על סיום מחזור הקריאה השנתי של התורה ועל התחלת הקריאה מחדש. בהקפות אלו משתפים גם את הילדים, שבאים לבית הכנסת עם דגלי נייר מיוחדים לשמחת תורה. על ראש הדגל יש הנוהגים לשים תפוח ונר דולק: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו 23).
הקפות במעגל הן סמל תרבותי שקיים בתרבויות ובעמים שונים. צורת המעגל מסמלת שלימות, וההקפות במעגל מסמלות אחדות ושיתוף למען מטרה משותפת, דוגמת שבע ההקפות שהקיפו בני ישראל בתקופת יהושע בן נון את העיר יריחו ובכך ביטאו את רצונם המשותף להפחיד את האויב ולנצח אותו.ודרך אגב: לא רק בשמחת תורה נוהגים לערוך הקפות. הקפות עורכים גם בכל יום מימי הסוכות.

הקפות שניות
בימינו במדינת ישראל נוהגים לערוך הקפות שניות במוצאי שמחת תורה. הקפות אלו נערכות ברחובות  הערים, בליווי תזמורות ובשיתוף אנשי ציבור. מנהג זה של הקפות שניות מבטא את ההזדהות של יהודי הארץ עם היהודים בתפוצות: בחוץ לארץ חוגגים היהודים את חג שמחת תורה ביום כג בתשרי, שמתחיל ביום כב בתשרי בלילה - הוא מוצאי שמחת תורה בארץ.

קישורים - העשרה

מידע על חג שמחת תורה, מנהגיו וסמליו - באתר כיפה.

על מקומן של הנשים בשמחת תורה, מאת הרב שי פירון - באתר כיפה.

מילים לשירים של שמחת תורה - באתר כיפה.

על השמחה בשמחת תורה ועל מצוות הַקְהֵל - באתר דעת.

"שמחו נא בשמחת תורה" - פיוט לשמחת תורה שכתב ר' יוסף חיים  (הבן איש חי) בעיראק במאה ה- 19 בצירוף הסבר - באתר פיוט.