דף הבית > שרה אמנו
 
שרה אמנו
תקציר  שרה במקרא  שרה במדרשי חז"ל  שרה בשירה עברית  העשרה - קישורים  

תקציר
שרה - שרי בשמה המקורי - היא הראשונה והבכירה באמהות האומה - שרה, רבקה, לאה  ורחל. על משפחת נעוריה אין במקרא פרטים, והיא נזכרת לראשונה - ללא פירוט מוצאה - כאשתו של  אברהם. כבר כאן המקרא מציין את היותה חשוכת ילדים (בראשית יא 29 - 30)  - ועקרותה הכאובה ליוותה את כל קורותיה. רק אחרי בְּלוֹתָהּ ולעת זקנתה (יח 12) הייתה לשרה עדנה והיא ילדה את יצחק בנה היחיד (כא 3). שבעה פרקים בספר בראשית מתארים את תולדות שרה, מהיותה אשת אברהם ואמו של יצחק עד שמתה ונקברה במערת המכפלה. במדרשי חז"ל מתוארת שרה לא רק כאשתו של אברהם, אלא גם כשותפתו לדרך שפעלה יחד אתו  כדי להפיץ דת חדשה וליצור אומה חדשה. חז"ל עסקו גם ביופיה של שרה - "כִּי יָפָה הִוא מְאֹד" (יב 14) - וכן ביחסיה המורכבים עם שפחתה הגר. נושא זה, וגם עניינים אחרים הקשורים לדמותה ולקורותיה, באים לידי ביטוי בשירה העברית על שרה, "האֵם הקדמונית של אומתנו".

שרה במקרא
המקרא פותח את סיפור קורותיה של שרה בנישואיה לאברהם, ועיקר הפרקים המוקדשים לשרה עוסקים בתיאור קורותיה כאשתו של אברהם, כגברתה של הגר, ולבסוף - לעת זקנתה - כאמו של יצחק. שמה המקורי של שרה היה, כאמור, שרי, אך ה' שינה אותו לשרה (מקרה יחיד במקרא של שינוי שם אישה) כסימן למימוש ההבטחה שתלד בן לאברהם (יז 15). מאחר שעד זקנתה הייתה שרה עקרה, תיאוריה המקראיים עוסקים בעיקר בחייה עם אברהם "לאו דווקא כמשפחה, כמגדלי ילדים, אלא כצמד אנשים העובדים יחד בקרבה גדולה." בניגוד לרבקה ולרחל, לא פעלה שרה "מאחורי גבו" של בעלה ולא הסתירה ממנו דבר, אלא שיתפה אותו במצוקותיה. כך נהגה כאשר במהלך עקרותה הממושכת הציעה לאברהם את הגר, שפחתה המצרית, כדי שתלד לו בן ובתקווה כמוסה - "אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (טז 2). וכך עשתה כאשר הגר הרתה והחלה לבוז לה, ואחר כך כאשר החליטה לגרש את הגר וישמעאל. כל זאת מכיוון ששרה הייתה מוכנה להציע לאברהם את הגר לצורך פרייה ורבייה - אבל לא "את הכבוד ואת הזכות להיות אשתו-רעייתו של אברהם". רק לעת זקנה, בגיל 90, זכתה שרה לממש את חוויית האמהות וילדה את הבן המיוחל, יצחק: "מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו" (כא 7). אחרי תקופת הבלות, אחרי שסיימה לתפקד כאישה מבחינה ביולוגית, "היא חוזרת... אל תחום הנשיות, ההיריון, ההולדה". שרה ואברהם עוברים "תהליך של התחדשות": הוא בברית המילה - והיא בהיריון ובלידה. את שרה אנו פוגשים בפעם האחרונה אחרי לידת יצחק וגמילתו, כשהיא מבקשת מאברהם לגרש את ישמעאל ה"מְצַחֵק" ואת אמו, "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (כא 10). מכאן ואילך לא שומעים עוד את שרה בכתוב - גם לא בניסיון הקשה של פרשת העקידה. המקרא מספר על מותה בגיל 127 "בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן", ועל אברהם שבא "לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" ואז קבר אותה במערת המכפלה (כג 1 - 2, 19). אבלו של יצחק על אמו לא נזכר בתיאור מותה של שרה, אלא רק  אחר כך, בתיאור אהבתו לרבקה אשתו - שהייתה לו לנחמה על אובדן אמו: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ... וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (כד 67).

שרה במדרשי חז"ל
מדרשי אגדה של חז"ל מציגים את שרה כאישה שניחנה ביכולת נבואית, המיוחסת גם לאבות ולאמהות האחרות, אלא שבמקרה של שרה "היה אברהם טפל לשרה בנביאות (=בנבואה)". מדרש אחר מזכיר שבע נביאות שקמו לעם ישראל - הראשונה שבהן (והיחידה מן האמהות) היא שרה. במדרשי חז"ל נמנית שרה לא רק עם הנביאות, אלא גם עם ארבע הנשים היפות בעולם: "ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה, רחב ואביגיל ואסתר". 
חז"ל מתארים את שרה כאישה הפועלת יחד עם אברהם ולצדו, כבת זוגו ושותפתו לאמונה ולדרך: שניהם עסקו בהפצת הדת החדשה וביצירת האומה - "אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים". בכך מדגיש המדרש את הפן הייחודי בדמותה של שרה כאישה עצמאית. המדרש מתאר את התחדשות נעוריה של שרה לעת זקנתה לא רק בעצם ההיריון הנסי, אלא בהופעתה החיצונית ובמראה פניה: "אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין - נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו". וכדי להוכיח לכל המרננים והמלעיזים - "ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא" - הלך אברהם "וזימן כל גדולי הדור ושרה אמנו זימנה את נשותיהם. וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה... ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעיינות והניקה את כולן." 
את מותה של שרה לפני אברהם יש הדורשים כעונש על התרסתה לפני אברהם בעניין יחסה של הגר. ובעוד המקרא שותק בכל הקשור לשרה ולניסיון העקידה, בא המדרש למלא את החסר ומקשר את מותה של שרה לניסיון העקידה של יצחק, בנה יחידה.
 
שרה בשירה עברית  
דמותה של שרה בשירה העברית שואבת מן הסיפור המקראי - אך גם מנסה למלא אותו. פנחס שדה, בשירו "מות שרה" מכתיר אותה בתואר "האם הקדמונית של אומתנו", ומצהיר: "אני בנה". בשירו של יצחק למדן "עין אם", שרה מתוארת כאישה רגישה הרואה את הנולד: "הָהּ, שָׂרָה אִמֵּנוּ, מַה הֵיטַבְתְּ לִרְאוֹת /... דָּבָר לא  טוֹב יָצוּק בִּצְחוֹק בֶּן הָאָמָה". ביקורת קשה על דמותה של שרה עולה דווקא משירתן של משוררות ישראלית: דליה רביקוביץ, בשירה "אשה מקנאת",  מתארת את שרה כאישה מרת נפש, שהקנאה והחרון עכרו את שמחתה וחרצו קמטים "בְּחֶלְקַת צַוָּארָהּ", לבה נאטם, "עֵינֶיהָ דְלוּחוֹת מֵחֲשָׁד וְשִׂנְאָה", וכל זאת מקנאתה בבן האמה (ובאמו). וגם אחרי גירוש האמה ובנה לא רווח לשרה, והיא המשיכה לקנא בהגר ובישמעאל "אֲהוּבֵי אַבְרָהָם", בעוד הדאגה כוססת בה: "מִי יְגוֹנֵן עַל בְּנָהּ הַקָּטָן / כְּשֶׁיַּגִּיעַ יוֹמָהּ לְבֵית עוֹלָמִים / וּמַה יִּהְיֶה עַל יִצְחָק הַיָּתוֹם/...". כאמור, סיפור העקידה במקרא מתרכז באברהם ויצחק - ולשרה אין בו חלק. את חלקה החסר של שרה בסיפור העקידה מתאר ש' שלום, בשירו "פתח האוהל": שרה מלווה במבטה את אברהם ויצחק ההולכים אל העקידה, והיא כורעת פתח האוהל "הֲמוּמָה מוֹרָא נֶעֱלָם - / אָב וּבֵן חֲסֹךְ לִי יָהּ/ שָׁם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה!" לעומתו זועקת המשוררת יהודית כפרי ומתריסה כלפי שרה על היעדרה, חדלונה, שתיקתה: "אֵיךְ זֶה קָרָה?/ וְאֵיפֹה הָיְתָה שָׂרַי? / ... לָמָּה הִיא לֹא צָעֲקָה / עוֹד קֹדֶם, / כְּשֶׁרַק רָתַם אֶת הַחֲמוֹר/ וְהֶעְמִיס אֶת הָעֵצִים: / אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ / אֶל הַיֶּלֶד!? / לָמָּה הִיא לֹא נֶעֶמְדָה / בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ / וְלָחֲשָׁה מִבַּעַד לִשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת: / לֹא תַּעֲבֹר בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ / כָּל עוֹד אֲנִי חַיָּה!" תשובה  אפשרית על שאלות נוקבות אלו מציעה חוה יעקובר בשיר "שרי": "אֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם / לֹא אֶת שָׂרַי / וְאוּלַי זוֹ תַּמְצִית זְכוּתָהּ / שֶׁל הָאִשָּׁה: / מִי שֶׁבָּרָא אֶת רַחֲמָהּ / וְנָתַן בָּהּ אֶת הַכְּאֵב וְאֶת הַלֵּדָה / לֹא הֵעֵז לְנַסּוֹת אֶת מִדַּת רַחֲמָיו, / הַאִם יוּכַל / לַעֲמֹד בִּפְנֵי יִסּוּרֶיהָ". מותה וקבורתה של שרה מתוארים בשיר "חיי שרה" של בנימין גלאי. כמו המדרש - גם גלאי מקשר בין מותה לניסיון העקידה, שהצמית את נפשה עוד בחייה: "...וַתָּמָת - / אַךְ בֶּאֱמֶת כָּבָה נֵרָהּ יָמִים רַבִּים. רַבִּים לִפְנֵי / שֶׁמִּשְׁכָּנָהּ הָאַחֲרוֹן הָיָה עָפָר./ וְהָאֲרוֹן שֶׁבּוֹ שָׁכְבָה הָיָה עָשׂוּי כָל הַשָּׁנִים / זִכְרוֹן עֵצִים מְבֻקָּעִים עַל הַר אַחֵר, / עַל הַר אַחֵר, בְּאֶרֶץ מוֹרִיָּה".


עוד ערכים בנושא - באתר זה:
• שרה בבית פרעה ובבית אבימלך

העשרה - קישורים

• מאמר של משה עמנואלי, אברהם מול שרה והגר - באתר דעת.

• מאמר של רות וולף, אברהם ושרה - באתר פרשת השבוע של אוניברסיטת בר אילן.

• מאמר של יונתן גרוסמן, שעבוד הגר ושעבוד מצרים - באתר ישיבת הר עציון.

• מאמר של אלחנן סמט, האם חטאה אמנו בעינוי הזה (=של הגר)? - באתר ישיבת הר עציון.

 

  

שינוי שמה המקורי, שרי, לשרה קשור להבטחה שקיבלה מאלוהים - לבן המיוחל שתלד לאברהם (בראשית יז 15).
"אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, טז ע"ב). למעמדה המיוחד של שרה כאם ביולוגית ורוחנית של האומה העברית יש גם ביטוי הלכתי: גיורת נקראת "בת שרה" (וגבר שמתגייר - בן אברהם). וכך, כהורי האומה, נזכרים אברהם ושרה בספר ישעיהו (נא 2): "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם".
לפי מסורת חז"ל, שרה אינה רק אשתו של אברהם אלא גם אחייניתו - בת אחיו הגדול, הרן (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יד עמ' א). ולאבימלך אמר אברהם כי שרה "אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי" (בראשית כ 12).
ואלה הפרקים בספר בראשית העוסקים בשרה אמנו: יב-יג, טז-יח, כא, כג. אחרי מותה נזכרת שרה עוד כמה פעמים בספר בראשית: כד 36, 67; כה 10, 12; מט 31. נוסף על ספר בראשית נזכרת שרה רק פעם אחת - בספר ישעיהו (נא 2).
עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, ספריית אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ג - 1983, עמ' 17 - 18.
פנחס שדה, "מות שרה", בתוך: מלכה שקד (ערכת), לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה - אנתולוגיה, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, תשס"ה - 2005, עמ' 414.
עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, עמ' 15, 17.
רבקה במצוקת הריונה הלכה לדרוש את ה' ללא ידיעת יצחק, ולא שיתפה אותו בדברי ה' על עתיד הבנים. אחר כך פעלה בסתר והערימה על יצחק כדי שברכתו תינתן ליעקב - ולא לעשיו. רחל גנבה את התרפים מלבן אביה - והסתירה זאת מיעקב.
על פי המנהג באותה תקופה, הייתה הגבירה העקרה נותנת את שפחתה לבעלה על מנת שזו תלד בן - שייחשב גם לבנה שלה: "אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה", היינו - אולי יהיה לי בן ממנה. ולפי פירושים אחרים - המילה "איבנה" נגזרת מן הפועל לבנות - ופירוש הפסוק: אולי בזכות "שאכניס צרתי לתוך ביתי" אזכה להרות ולבנות משפחה. שכן "מי שאין לו בנים - אינו בנוי אלא הרוס" (רש"י). כך עשתה גם רחל, שבעקרותה נתנה ליעקב את שפחתה בלהה.
עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, עמ' 18. בתגובה להתנהגותה המבזה של הגר פנתה שרה במחאה אל אברהם - "יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" - אברהם ענה לה: "עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (טז 5 - 6) - ושרה עינתה את הגר. המקרא אינו מספר איך עינתה את הגר, שמעצם היותה שפחתה של שרה נמנתה עם המעמד הנחות והמדוכא. "ייתכן שהיא פשוט התעלמה מהריונה והתייחסה אליה כאל שפחה רגילה: לבקש משפחה-פילגש הרה לשאוב מים מהבאר הוא מעשה של דיכוי והשפלה" (תקוה פריימר-קנסקי, "מרד של אם פונדקאית: שרה והגר בתהפוכות ההיסטוריה", בתוך: תניא ציון, עורכת, סיפורי ראשית: רב-שיח על שאלות אנושיות בספר בראשית, ידיעות אחרונות, ספרי חמד תשס"ב - 2002, עמ' 246). הגר ברחה מגברתה, אבל שבה הביתה לפי הוראת ה' וילדה את ישמעאל (בראשית טז 15). בפרשנות ימי הביניים יש ביקורת על התנהגותה של שרה כלפי הגר: "חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחה לעשות כן" (רמב"ן בפירושו לבראשית טז 6).
שטיינזלץ מעיר כי ביקור המלאכים באוהל אברהם (פרק יח) משמש נקודת מעבר בין שני שלבים בחייהם של אברהם ושרה. ביקור המלאכים התרחש אחרי ברית המילה של אברהם (בגיל 90) ושל ישמעאל, ובו נתבשרו אברהם ושרה על הריונה הקרב של שרה ועל הלידה - שנה אחר כך (עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, עמ' 20).
הכתוב אינו מפרש מה עשה ישמעאל - למה הכוונה ב"מצחק". במדרש, בתרגום הארמי ובפירוש רש"י הוצעו האפשרויות של לשון עבודה זרה, לשון רציחה ולשון גילוי עריות. ואילו בפירושים אחרים נקשר רוגזה של שרה על ישמעאל לזכויות הירושה של הבכור, כפי שעולה בבירור מן הסיפא של הפסוק. כך פירש למשל אבן עזרא: "מצחק - כי כך מנהג כל נער, ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה."
מדרש שמות רבה, פרשה א.
"שבע נביאות... שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יד עמ' א).
תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף טו עמ' א.
מדרש בראשית רבה, פרשה לט. המדרש מתאר את יציאתם של אברהם ושרה מחרן ודורש את הפסוק: "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" כביטוי שאינו קשור לקניין או לעבדים אלא לעשיית נפשות לאמונתם, לדת היהודית.
תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פז עמ' א.
תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צג עמ' א.
"המוסר דין על חברו הוא נענש תחילה", שנאמר (בראשית טז 5): 'וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ'" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף טז עמ ב; מסכת בבא קמא, דף צג עמ' א). ובמדרש לקח טוב (בראשית פרק טז - "ןתאמר שרה") יש תוספת המבארת: "ראויה הייתה שרה להגיע לְשָׁנָיו (=למספר שנות חייו) של אברהם, ולפי שאמרה 'יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ', נתמעטו מחייה שלשים ושמונה שנה."
על הפסוק "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג 2) שואל המדרש: "מהיכן בא?" ומשיב: "מהר המוריה." והמדרש מוסיף הסבר מקשר בין שני האירועים: "ומתה שרה מאותו צער" (מדרש בראשית רבה, פרשה נח). והתרגום הירושלמי לארמית מרחיב ומוסיף לפי מדרשי אגדה של חז"ל (בתרגום מארמית לעברית): "אחרי הדברים האלה, אחרי שעקד אברהם את יצחק ובא השטן ואמר לשרה שאברהם שחט את יצחק, וקמה שרה וצעקה והשתנקה ומתה מצער."
מתוך: מלכה שקד (עורכת), לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה - אנתולוגיה, עמ' 410 - 415.
עיקר הביקורת כלפי שרה עוסקת בהתנהגותה כלפי הגר כגבירה חסרת רחמים ועריצה, ובאה לידי ביטוי בשירת נשים בתיאור יחסה להגר וישמעאל. ברבים מן השירים מצטיירת דמותה של שרה, כאישה חסרת רחמים הנותנת יד לדיכוי אישה אחרת - הגר. לדוגמה - בשיר "אחותי" שכתבה לין גוטליב, בתוך: תניא ציון (עורכת), סיפורי ראשית, עמ' 280-281. כדאי לשים לב כי משוררות אלו - שלא כמו המשוררים - קוראים לשרה בשמה הראשון, שרי, שקדם להבטחת הבן ולשינוי שמה (ושם אברהם).
בתוך: תניא ציון (עורכת), סיפורי ראשית, עמ' 325.

 

     מושגים והערות
  

 
מעט יוצרים לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: פיליפ, טריה (ד"ר); קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.