דף הבית > רחל אמנו
 
רחל אמנו
תקציר   רחל במקרא   רחל במדרשי חז"ל  רחל בשירה העברית   העשרה - קישורים  

תקציר
רחל, בתו הצעירה של לבן ואחות לאה, הייתה אשתו האהובה של יעקב ואם שני בניו הצעירים - יוסף ובנימין. בספר בראשית מתוארים קורותיה של רחל מפגישתה הראשונה עם יעקב ליד הבאר ועד מותה וקבורתה.  רחל הייתה אהבתו הגדולה של יעקב שמימושה נדחה אך היא לא דעכה: "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה" (בראשית כט 30). אך גם אחרי נישואיהם לא תמו תלאותיה: רחל סבלה מעקרות מתמשכת, שהסתיימה עם הולדת יוסף. אחר כך - נולד בנימין, ורחל מתה בלידתו. רחל היא אחת מארבע האימהות,  אך בזיכרון הלאומי של עם ישראל היא "דמות האֵם של עם ישראל" שליוותה את בניה לאורך ההיסטוריה וביכתה על מר גורלם (ירמיהו לא 15).   במדרשי חז"ל מתוארת רחל גם כאישה אהובה וכאחות אוהבת וגם כדמות האֵם של האומה.  השירה העברית מתארת את שתי פניה של רחל: רחל היפה והאהובה הנאלצת לחכות ליעקב "שבע שנים ולילות"  - וגם "רחל - אֵם האֵם," שדמה זורם בדמנו.

רחל במקרא
רחל הייתה אהבתו הגדולה של יעקב, אך לא זכתה להיות אשתו הראשונה, אשת נעוריו.
פגישתם הראשונה ליד הבאר בחרן מתוארת במקרא בהרחבה: יעקב ראה את רחל "יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט 17), שהייתה רועה את צאן לבן. ובעודה מתקרבת למקום שינס יעקב מותניו, גלל את האבן מעל פי הבאר, ומיד לאחר מכן נשק לרחל בפרץ של התרגשות מלווה בבכי (כט 10). הייתה זו אהבה ממבט ראשון, ושבע השנים שעבד בעבורה היו "כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (כט 20). יעקב אמנם הבהיר ללבן, כי הוא יעבוד שבע שנים רק "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה", אך בתום שבע השנים הוא קיבל במעשה מרמה את אחותה לאה, ונאלץ לעבוד עוד שבע שנים תמורת מימוש אהבתו ונישואיו לרחל. למרות האהבה הגדולה היו לא מעט מכשולים בחיי נישואיהם, והעיקרי שבהם - עקרותה המתמשכת של רחל. הציפייה למימוש אהבת יעקב התחלפה בציפייה למימוש ההורות - בן יורש וממשיך ליעקב. רחל ראתה את לאה יולדת בן אחר בן, והחליטה לתת ליעקב את בלהה שפחתה, בתקווה שזו תלד לו בן - "וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה." (ל 3). היא ביטאה את יחסיה עם אחותה-צרתה בשֵם שנתנה לבנה השני של בלהה, נפתלי - "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי" (ל 8). ואז - "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ." (ל 22).   כבר בלידת בנה הבכור הביעה רחל את משאלתה לעוד בן, ועל כן קראה לבנה הבכור יוסף.   משאלתה נענתה כעבור זמן והיא ילדה בן שני - בנימין, אך  שילמה על כך בחייה. יעקב קבר את רחל "בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִיא בֵּית לָחֶם"  והקים מצבה על קברה - "הִיא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית לה 19 - 20). ואמנם קבר רחל נהפך לציון דרך בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל.  הכתוב אינו מציין בת כמה הייתה רחל במותה, אך נראה שהייתה צעירה יחסית ומתה בטרם עת. אהבת יעקב לרחל לא פגה עם מותה ועברה לשני בניה: תחילה ליוסף, שאותו אהב יעקב "מִכָּל בָּנָיו" (לז 3), ואחר כך לבנו הצעיר בנימין (מד 20).  
רחל מתוארת כאישה אהובה, אבל לא כאישה אוהבת המחזרת אחרי בעלה.  מסיפור הדודאים (בראשית ל 18-14) עולה, כי רחל הייתה מוכנה לוותר על יעקב לזמן מה לטובת לאה - לא משום שוויתרה לאחותה הדחויה אלא מתוך להיטותה לדודאים (ומתוך ביטחון באהבת יעקב אליה).  רחל גם לא היססה להערים על יעקב: לפני בריחתם מחרן היא גנבה את התרפים של לבן אביה (לא 19) ולא שיתפה בכך את יעקב - גם לא לאחר מעשה, כאשר לבן חיפש אותם. כך הסתבכה בשקר וסיבכה בו את יעקב, אך בסופו של דבר נחלצה מן העניין בעזרת תחבולה נשית וקורטוב של "חן והעזה." 
בנבואת  ירמיהו רחל היא סמל האישה-האֵם, אשר ממקום קבורתה המשיכה ללוות את צאצאיה באסון גלותם - "מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ." בתפקידה זה היא באה בסופו של דבר על שכרה - "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ," ומתבשרת על הגאולה העתידית - "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם." (ירמיהו לא 14 - 16). 

רחל במדרשי חז"ל
לפי תפיסת חז"ל הקשר בין איש לאשתו הראשונה, אשת נעוריו, הוא יחיד ומיוחד.  קשר זה לא התממש בחייהם המשותפים של רחל ויעקב, אף על פי  שרחל הייתה זו שזכתה באהבתו הגדולה של יעקב. במדרשי חז"ל רחל מתוארת כמי שדואגת בראש ובראשונה לאחותה - לא לעצמה, וברגישותה ואהבתה לאחותה מוכנה לוותר, לפחות זמנית, על אהבת יעקב. רחל ידעה מראש על מזימתו של אביה, ולכן מסרה ליעקב סימן, "שיכיר ביני לבין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני." אך לאחר מכן חזרה בה וכבשה את תאוותה, ומתוך רחמים על אחותה "שלא תצא לחרפה" מסרה לה את הסימנים שנתנה ליעקב - "ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר אתה... ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול (=את קול) אחותי".  קנאתה של רחל העקרה באחותה (בראשית ל 1) זכתה במדרשי חז"ל לפירוש מרוכך וחיובי, ולא התפרשה כיחס שלילי כלפי אחותה אלא כהערכה לתכונותיה הטובות - "אילולי שהיא צדקת, לא הייתה יולדת."  בדומה לשאר האימהות, גם רחל מתוארת במדרשים כנביאה, ועדות ליכולתה הנבואית מוצאים חז"ל בדבריה - "'יוסף ה' לי בן אחר':  בן - ולא בנים", שכן ניבאה שלא תלד עוד אלא בן אחד.  מדרשי חז"ל עוסקים גם בשאלת מותה וקבורתה של רחל. חז"ל מציינים, כי קללתו של יעקב על גונב התרפים - שאם יימצא לא יחיה (בראשית לא 32) - הביאה שלא מדעת למותה של רחל זמן קצר לאחר מכן.  חז"ל מציינים כי רחל מתה "בקוצר שנים", ובמדרש אגדה מוצג בכיו של יעקב בפגישתו הראשונה עם רחל כנבואה לעתיד: יעקב "צפה ברוח הקודש" שרחל תמות בדרך ובגיל צעיר, ולא תיקבר יחד אתו.  יש הדורשים לגנותה של רחל את העובדה, שלא זכתה להיקבר בצד יעקב במערת המכפלה, ומסבירים זאת כעונש על נכונותה לוותר על יעקב בתמורה לדודאים.  אחרים מייחסים את מקום קבורתה לתפקידה העתידי כאם האומה: "צפה יעקב אבינו, שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים."  באחד המדרשים מתוארת רחל כשהיא עומדת לפני האלוהים, מגוללת את כל סיפור חייה הקשים, מפצירה בו לרחם על בניה - ונענית: "בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן". 

רחל בשירה העברית
פרטים רבים בדמותה של רחל ובקורותיה עוררו את דמיון המשוררים: רועת צאן יפה ואהובה, שנאלצה להמתין שנים רבות למימוש האהבה; לאחר מכן סבלה מעקרות ממושכת (ואילו  אחותה-צרתה התברכה בבנים); ולבסוף  - מתה בטרם עת בשעת הלידה. בשירו של מאיר מוהר ובהמשך למסורת במדרש רואה יעקב את סופה העצוב של רחל כבר בפגישתם הראשונה - "רָחֵל, רָחֵל! בָּכָה / כְּאִלוּ לְבָבוֹ נִבָּא /  כִּי מוֹת תָּמוּת בְּאִבָּהּ / חֲמוּדָה זוֹ לָהּ זָכָה."  רחל של המשוררת רחל היא זו "הָרוֹעָה צֹאן לָבָן" אך היא גם "אֵם האֵם", שדמה זורם בדם המשוררת. לעומת המקרא המספר על יעקב הממתין לרחל, מיכל סנונית מתארת את רחל הממתינה ליעקב "שֶׁבַע שָׁנִים וְלֵילוֹת / .../ כִּמְעַט שֵׂיבָה / כִּמְעַט אֶצְבָּעוֹת נִקְמָטוֹת / וְהָאָחוֹת, שֶׁעֵינֶיהָ רַכּוֹת, / זוֹכָה בְּעֶדְנַת הַפְּרִיחָה." ומוסיפה גבריאלה אביגור-רותם: "...וְהִיא הִמְתִּינָה לוֹ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְיוֹתֵר. / ... / יָמֶיהָ הָיוּ אֶבֶן כְּבֵדָה. / וְהִיא הִמְתִּינָה לוֹ, / כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּקְרָא." את עקרותה של רחל מייחסת מיכל סנונית להמתנה הארוכה של רחל ליעקב - "אַךְ מִי יַטְמִין בִּי זֶרַע / וְהוּא עוֹבֵד אוֹתָךְ?" שולמית חוה הלוי מטיחה ברחל את אי יכולתה להסתפק במה שהיה לה - "... / יָפָה וַאֲהוּבָה מֵאֵם הַבָּנִים / ... / לֹא דַּי הָיָה לָךְ / לִהְיוֹת אֲהוּבָתוֹ." וגם אחרי שילדה את יוסף - "לֹא דַּי בְּךָ אָמַרְתְּ לוֹ וְחָרַצְתְּ שְׁמוֹ - יוֹסֵף / חָרַצְתְּ אֶת מוֹתְךָ / אֶת יַתְמוּתוֹ." ולפיכך - "... / אַתְּ תָּקִיצִי לְבַדֵּךְ / אֲחוֹתֵךְ תָּקוּם לְקֵץ הַיָּמִין / בִּימִין בַּעֲלֵךְ." רחל בשירו של יעקב פיכמן היא גם רחל אֵם האומה, שבעבר, עם כל גלות שעברה ליד קברה "...אַבְנֵךְ עוֹגֶמֶת / הִלְבִּינָה כְלֵב אֵם, לֹא יִנָּחֵם." אבל בימינו - "הֲתְשְׁמְעִי? בָּנִים שָׁבִים עִם שֶׁמֶשׁ / אֶת שִׁיר לֶכְתָם שָׂרִים בְּאָזְנַיִךְ, אֵם."

 

העשרה - קישורים:

מאמר של יעל לוין: "בדמיך חיי - על לידת בנימין ומות רחל" - באתר דעת.

מאמר של יואל אליצור: "קול ברמה נשמע ושאלת קבורת רחל" - באתר דעת.

מאמר של חיים גלעד: "פגישות ליד הבאר" - באתר מקראנט.

מאמר של דניאל משה לוי: "זיהוי חדש - ישן למקום מיתת רחל" - באתר דעת.

 

 

בראשית כט, ל-לא, לג, לה. רחל האֵם נזכרת (יחד עם לאה) בברכת העם לבועז עם נישואיו לרות: "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות ד 11) ובירמיהו לא 14: "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ..." לבן, אבי רחל, היה אחיה של רבקה, אם יעקב.
אף על פי שלאה הייתה אשתו הראשונה של יעקב, ורחל - השנייה, המסורת היהודית מעניקה לרחל את מעמד האֵם השלישית, לפני לאה. וכך אומרים בברכת הבנות המסורתית: "ישימך אלוהים כשרה, רבקה, רחל ולאה."
דווקא רחל העקרה, שבסופו של הדבר זכתה ללדת שני בנים, נהפכה לדמות האם שעליה התרפקו "בכל הדורות" ו"אליה (=אל קברה) הכול באים על מנת לשפוך את לבם... וחשים שרחל היא האם שצריכה להבין את הבכי, את הצער, את הכאב." (עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, ספריית אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור תשמ"ג - 1983, עמ' 36.)
מיכל סנונית, "רחל", בתוך: מלכה שקד (עורכת), לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה - אנתולוגיה, ידיעות אחרונות - ספרי חמד תשס"ה - 2005, עמ' 423.
רחל (המשוררת), "רחל", שם, עמ' 420.
לפי התפיסה המקראית, אלוהים הוא הפותח או הסוגר את הרחם (כך גם בשמואל א, א 5) והוא הנותן לאישה פרי בטן. כך גם בדברי יעקב לרחל: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן" (בראשית ל 2).
"וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר." (בראשית ל 24).
לפי ספר בראשית, נקברה רחל בנחלת שבט יהודה (בנה של לאה). ואילו לפי ספר שמואל היא נקברה בנחלת שבט בנימין (בנה שלה):"בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח" (שמואל א, י 2). נראה שגם דברי ירמיהו על בכיה של רחל (לא 14) - "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע..." מקשרים את מקום קבורתה לנחלת בנימין, לעיר רמה.
במקורות יהודיים התיעוד המוקדם ביותר של קבר רחל ליד בית לחם ושל המנהג לפקוד אותו - הוא מן המאה ה-10 לספירה, במדריך לירושלים שנתגלה בגניזת קהיר. מנהג זה נמשך עד ימינו: נוהגים לעלות לקברה של רחל ביום פטירתה לפי המסורת - יא במרחשוון, וכן בראשי חודשים, במהלך חודש אלול ובעשרת ימי תשובה.
בספר דברי הימים מסופר, כי אחרי שראובן שכב עם שפחת אביו, בלהה, העביר יעקב את הבכורה מראובן, בנה של לאה, "לבני יוסף" (דברי הימים א, ה 1). בספר בראשית מסופר, כי לפני מותו כלל יעקב את שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים, בין בניו: "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... לִי הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מח 5). מדרש אגדה בתלמוד הבבלי (מסכת בבא בתרא, דף כג עמ' א) מספר, כי "ראויה הייתה הבכורה לצאת מרחל" - אלא שרחל, ברחמיה על לאה, ויתרה לאחותה שנישאה ליעקב ראשונה וילדה לו את בנו הבכור ראובן. אבל הקדוש ברוך הוא השיב לרחל כגמולה על צניעותה, ובנה יוסף ובניו - מנשה ואפרים - זכו בסופו של דבר בבכורה במקום ראובן.
אהבתו של יעקב לרחל חוזרת ונזכרת בכתוב, ולאה מביעה את כמיהתה לאהבת בעלה בשמות בניה (בראשית כט 32 - 33); לעומת זאת רחל אינה חושפת את רגשותיה ליעקב והכתוב אינו מספר על כך.
את להיטותה של רחל לדודאים אפשר להסביר על רקע עקרותה: על פי האמונה העממית, צמח הדודאים מעורר תאווה מינית ופריון (רפאל פטאי ומיכאל זהרי, "דודאים", אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק תשל"ח - 1978, כרך ב, עמ' 645.) עם זאת, דווקא לאה שוויתרה על הדודאים - היא שהרתה וילדה אחרי שכבר "עָמְדָה מִלֶּדֶת" (בראשית ל 9), ואילו רחל ש"קנתה" את הדודאים - נותרה בשלב זה בעקרותה.
עדין שטייינזלץ, שם, עמ' 40. וכך מתוארת עורמתה של רחל: "וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים." (בראשית לא 34 - 35).
"אמר רב שמואל בר נחמן: לכל יש תמורה חוץ מאשת-נעורים, שנאמר: 'ואשת נעורים כי תמאס' (ישעיהו נד 6). שנה לו רב יהודה לרב יצחק בנו: אין אדם מוצא קורת-רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר: 'ושמח מאשת נעוריך' (משלי ה 18)." (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כב עמ' א)
מדרש איכה רבתי, פתיחתא כד. ויש גרסה מקוצרת של הסיפור (בארמית) בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכג עמ' א.
מדרש בראשית רבה, פרשה עא. תלמוד
ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט הלכה ג.
המדרש מספר, כי דברי יעקב ללבן: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" היו בבחינת "שגגה היוצאת מפי השליט" - שהרי יעקב לא ידע שרחל היא שגנבה את התרפים, ובעקבות קללתו - "וַתָּמָת רָחֵל" (מדרש בראשית רבה, פרשה עד).
מדרש בראשית רבה, פרשה ע.
"לפי (=מכיוון) שזלזלה בצדיק (=ביעקב), לפיכך אינה נכנסת עמו בקבורה... ר' שמואל בר נחמן אמר: זו (=לאה) הפסידה דודאים, ונשתכרה (=הרוויחה) שבטים, וקבורה עמו. רחל נשתכרה (=הרוויחה) דודאים, והפסידה שבטים, וקבורה עמו." (מדרש בראשית רבה, פרשה עב)
מדרש בראשית רבה, פרשה פב. המדרש עוסק גם בשני הזיהויים השונים במקרא למקום קבורתה של רחל. ..
במדרש מגוללת רחל לפני האל את כל קורותיה, ואת נכונותה להבליג על קנאתה, לסייע לאחותה ולרחם עליה - "ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה" והיא הרי רק "בשר ודם, עפר ואפר." ואז היא פונה לאלוהים ואומרת לו: "ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קינאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בניי ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הדא הוא דכתיב (=וזהו שכתוב): 'כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ' (ירמיהו לא 14), וכתיב (=וכתוב): 'וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם' (ירמיהו לא 16)." (מדרש איכה רבה, מהדורת בובר, פתיחתא כד.)
מאיר מוהר, "נשיקת יעקב", בתוך: ישראל זמורה (עורך): נשים בתנ"ך, הוצאת מחברות לספרות, תשכ"ד - 1964, עמ' 406. מוטיב זה נמצא כאמור במדרשי חז"ל.
בתוך: מלכה שקד (עורכת), לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה - אנתולוגיה (יהדות כאן ועכשיו), ידיעות אחרונות - ספרי חמד, תשס"ו - 2005, עמ' 420, 422-423, 425, 427-428.

 

     מושגים והערות
  

 
מעט יוצרים לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: פיליפ, טריה (ד"ר); קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.