דף הבית > בנימין זאב הרצל
 
בנימין זאב הרצל
תקציר  הרצל - תולדות חייו  הרצל - מחזאי ועיתונאי  הרצל - אבי הציונות המדינית  הרצל ומדינת היהודים  הרצל בארץ ישראל  העשרה - קישורים  

תקציר
בנימין זאב (תיאודור) הרצל (1860 - 1904), דוקטור למשפטים, מחזאי, סופר ועיתונאי, ומעל לכול - חוזה מדינת היהודים. הרצל הקים וקיים "בכוחות עצמו כמעט" את התנועה הציונית, שהביאה - כעבור יובל שנים - להקמת מדינת ישראל. הוא היה הראשון שהעלה את ההיבט הלאומי של בעיית היהודים והציע את הפעילות המדינית כאמצעי בלעדי למימוש הציונות. בחייו האישיים לא רווה נחת: נישואיו היו רצופי משברים, והוא סבל מבריאות רופפת. אבל בפעילותו הציבורית והציונית נחל הצלחה כבירה, ותוך זמן קצר היה לנציגם הבכיר של יהודי העולם. את חזון מדינת היהודים הציג הרצל בספריו מדינת היהודים (תרנ"ו - 1896) ו"אלט-נוי לנד" (ארץ ישנה-חדשה), שהתפרסם שנתיים לפני מותו. הרצל ביקר בארץ ישראל וכאן נפגש עם הקיסר הגרמני. הרצל נפטר חולה ותשוש בגיל 44. אלפים הגיעו להלווייתו, ורבבות בכו על מותו של "אחד מאותם יוצרי הרעיונות, המתגלים ככוכב שביט בארץ אחת, לעם אחד, בהפסקי זמן עצומים".

הרצל - תולדות חייו
בנימין זאב הרצל נולד בעיר בודפסט שבהונגריה בתאריך י' באייר תר"ך - 1860 כילד שני להוריו, ז'אנט (לבית דיאמנט) ויעקב הרצל. אביו היה סוחר עשיר ובנקאי, והשם "הרצל" הוא תרגום לגרמנית של המילה לב - שהיה כנראה השם המקורי של המשפחה. פאולינה, אחותו הבכורה, הייתה מבוגרת ממנו בשנה והייתה בצעירותם חברתו הקרובה ביותר. הרצל גדל בבית שהיה ספוג בתרבות גרמנית, ומשפחתו לא ניהלה אורח חיים יהודי, אף שבילדותו הלך הרצל מדי פעם לבית הכנסת. תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי של הקהילה היהודית בבודפסט, אך הוריו, שביקשו לתת לו חינוך משובח, שכרו לו מגיל צעיר מורים פרטיים לשפות - אנגלית, צרפתית, איטלקית ועברית - ולשיעורי נגינה. בגיל עשר עבר הרצל לבית הספר העיוני הריאלי בבודפסט, וכשהיה בן 18, אחרי מות אחותו פאולינה, עקרה המשפחה לווינה שבאוסטריה. הרצל למד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה, וכעבור שש שנים קיבל תואר דוקטור למשפטים. כבר במהלך לימודיו התעניין הרצל פחות במשפטים ויותר במוזיקה, בספרות ובתיאטרון, ואף כתב כמה מחזות (שלא זכו להצלחה). במהלך לימודיו חווה הרצל באופן אישי גילויי אנטישמיות, והודח מאגודת הסטודנטים שבה היה פעיל. בשנת 1891 התמנה לכתב של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה" (עיתונות חדשה חופשית) בפריז, ובמסגרת תפקידו זה סיקר את משפט דרייפוס. החל בשנת 1895 - ובעקבות משפט דרייפוס - הקדיש הרצל את כל זמנו לפעילות ציונית מדינית, ובשנת תרנ"ז - 1897 יזם וארגן את הקונגרס הציוני הראשון. בתקופה זו כבר היה בעל משפחה: בשנת 1889 התחתן הרצל עם יוליה לבית נשאואר, בתו של תעשיין יהודי עשיר, ונולדו להם שלושה ילדים - פאולינה (שנקראה על שם אחותו האהובה); האנס (Hans) וטרודה. אבל חיי הנישואין של הזוג הרצל היו אומללים ורצופי משברים, וגם גורל ילדיהם היה רע ומר. הרצל נפטר ביום כ' בתמוז תרס"ד - 1904 והוא בן 44, בעקבות מחלת לב, דלקת ריאות ותשישות. בצוואתו ביקש להיקבר בארון ב"הלוויה דלה ביותר, בלי פרחים, בלי נאומים" ליד אביו "עד שעם ישראל יעביר את עצמותיי לארץ ישראל". 55 שנים אחר מותו, ביום כ"ב באב תש"ט - 1949 נקבר הרצל בטקס ממלכתי בירושלים בהר שנקרא מאז על שמו - הר הרצל.

הרצל - מחזאי ועיתונאי
כאמור, למד הרצל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה, אך כבר במהלך לימודיו התעניין בעיקר בספרות, במוזיקה ובתיאטרון, והחל לכתוב קומדיות קלות. הוא קיווה להשתלב בחיי התרבות והתיאטרון של וינה, אך רוב מחזותיו לא זכו להצלחה. במקביל עסק גם בכתיבת פיליטונים, התפרסם בעיתונות הגרמנית כפיליטוניסט מוכשר ומבוקש, ובשנת 1887 התמנה לעורך מדור הפיליטונים באחד מעיתוני וינה. הקריירה העיתונאית של הרצל החלה בשנת תרנ"א - 1891, כאשר התמנה לכתב של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה" (עיתונות חופשית חדשה) בפריז. שם סיקר עבור קוראיו הגרמנים את החיים בצרפת, ובזכות איכות כתבותיו התמנה לסופרו הקבוע של העיתון בפריז. וכך, בתוקף תפקידו, ליווה הרצל את משפט דרייפוס והיה עֵד לגילויי האנטישמיות בצרפת במהלך המשפט ואחריו. בעקבות משפט דרייפוס הגיע הרצל למסקנה כי האנטישמיות לא תיעלם מן העולם, והיא "סרח עודף מימי הביניים, שעמי התרבות, חרף רצונם הטוב, לא הצליחו להיפטר ממנה גם כיום." בעקבות משפט דרייפוס החליט הרצל לוותר על הקריירה העיתונאית ועל החיים בפריז ולהקדיש את כל זמנו לפעילות ציונית. לימים אמר הרצל כי משפט דרייפוס הפך אותו לציוני.  

הרצל - אבי הציונות המדינית
בעקבות משפט דרייפוס החליט הרצל ליזום פעולה כלל-עולמית כדי לחלץ את יהודי אירופה מן האנטישמיות. הוא אמנם "לא המציא" את הציונות; אחרים, ובראשם חובבי ציון, הקדימו אותו, אבל הרצל הציע דרכים מעשיות ומדיניות שהביאו בסופו של דבר לידי מימוש החזון והקמת המדינה. בניגוד לפעילים הציונים שלפניו, שעסקו בעידוד העלייה לארץ ישראל, פנה הרצל לאפיק חדש: פעילות דיפלומטית בקרב מדינאים ונציגי המעצמות במטרה לגייס את תמיכתם ברעיון הציוני ולהשיג את הסכמתם להתיישבות היהודית בארץ ישראל באמצעות זיכיון (צ'ארטר). הרצל האמין כי אין ליישב את ארץ ישראל בגניבה, אלא רק בגלוי, לפי החוק הבינלאומי ובערבויות מתאימות: "אם סבור מישהו כי היהודים יכולים להתגנב לארץ אבותיהם, הוא מוליך שולל את עצמו או את זולתו".  וכך, בגיל 35, פתח הרצל בקריירה המרכזית של חייו - פעילות ציונית מדינית נמרצת במטרה לאתר טריטוריה, לגייס את תמיכת המעצמות ולהקים ליהודים מדינה. הרצל החל לפעול בנחישות בערוצים דיפלומטיים ונפגש, בין השאר, עם הסולטאן הטורקי, עם מלך איטליה, עם האפיפיור ועם קיסר גרמניה. בפעילותו המדינית פתח הרצל תקופה חדשה בתולדות עם ישראל וסלל את הדרך להצהרת בלפור בשנת תרע"ח - 1917 ולהקמתה של מדינת ישראל כעבור יובל שנים.
הרצל גם יזם את הקמתו וכינוסו של הקונגרס הציוני, שהיה מורכב מנציגים של העם היהודי בתפוצות. הרעיון לכנס קונגרס יהודי לא היה חדש, אבל הרצל היה הראשון שהצליח להוציאו אל הפועל. היה זה ציון דרך, אות לראשיתה של תקופה חדשה בתולדות עם ישראל.

הרצל ומדינת היהודים
בשנת תרנ"ו - 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים", ובו דרישה להעניק ליהודים ריבונות - בארץ ישראל או בארגנטינה. כדי להדגיש שספר זה אינו יצירה ספרותית או בדיה - אלא תכנית מדינית - חתם על ספרו בשם "תיאודור הרצל, דוקטור לתורת המשפטים". בספר, שהיה למעשה חוברת דקה, הציג הרצל תכנית מדינית חדשה וחסרת תקדים, תכנית להקמת מדינה ריבונית לעם היהודי בהסכמת המעצמות של אותה תקופה וכחלק מן הפוליטיקה הבינלאומית. הרצל הדגיש בספרו כי פתרון לאומי-מדיני של בעיית היהודים הוא הפתרון היחיד, והוא צורך חיוני לעם היהודי. כל זאת על רקע הכישלון של רעיון האמנציפציה, שהבטיח ליהודים שוויון זכויות אזרחי וחברתי, אך לא התממש במציאות של אנטישמיות גוברת ושנאת יהודים. מו"לים מכובדים סירבו לפרסם את הספר, וכאשר פורסם לבסוף על ידי בעל חנות ספרים קטנה בווינה - לעגו לו כולם, כולל ידידיו ועמיתיו של הרצל, שראו ברעיון הציוני יומרה לא מציאותית ושיגיון. לעומת זאת, זכה הספר לקבלת פנים נלהבת בקרב יהודי מזרח אירופה, שם כבר נבט רעיון התחייה הלאומית, וכן בקרב סטודנטים ממזרח אירופה שלמדו באוניברסיטאות במערב אירופה. שש שנים אחר כך (תרס"ב - 1902) יצא לאור ספרו השני של הרצל - הרומן "אלט-נוי לנד" (ארץ ישנה-חדשה), ועל עמוד השער התנוססה הסיסמה - 'אם תרצו אין זו אגדה'". הרומן מלא רמזים אוטוביוגרפיים, וגיבוריו מבוססים על דמויותיהם של הרצל ועוזריו. בספר זה סרטט הרצל את מימושו של הרעיון הציוני לפי חזונו, מתוך אמונה כי המדינה היהודית קום תקום בארץ ישראל - ובה בלבד. 

הרצל בארץ ישראל
בחודש מרחשוון תרנ"ט - אוקטובר 1898 הגיע הרצל לארץ ישראל בראש משלחת ציונית, כדי להיפגש שנית עם קיסר גרמניה, וילהלם השני,  ולקבל את הסכמת הסולטאן הטורקי לתכנית המדינית הנרקמת: הענקת זיכיון להתיישבות יהודית בארץ בחסות גרמניה. הרצל ניסה לשמור על חשאיות ביקורו כדי שלא לעורר תשומת לב ותרעומת מצד השלטונות הטורקיים, שעקבו בחשדנות אחרי מסעו. ובכל זאת פשטה השמועה כי ליפו הגיע "מלך היהודים". הרצל וחברי המשלחת ביקרו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל ובמושבות החקלאיות - ראשון לציון, רחובות ועקרון - ולאחר מכן נסעו לירושלים. הרצל התרשם מאוד מיופייה של העיר בלילה, אך נדהם מן ההזנחה שהתגלתה לעיניו לאור היום ברחובותיה. הוא התחייב ביומנו: "אם יבוא יום וירושלים תהיה לנו... ראשית כל אעשה בה ניקיון יסודי".  הרצל תלה תקוות רבות בקיסר וילהלם השני שאתו נפגש בירושלים ביום י"ז בחשוון תרנ"ט - (2 בנובמבר 1898). הקיסר גילה יחס אדיב ולבבי כלפי הרצל וחברי המשלחת, אך הפגישה לא הניבה תוצאות של ממש, והקיסר לא יצא בהודעת תמיכה בתכנית שהוצגה לפניו. בעקבות הפגישה המאכזבת מיהר הרצל לעזוב את ירושלים ואת הארץ מפני שחשש שהשלטונות הטורקיים ינסו להתנקש בחייו. 


העשרה - קישורים

האתר של מוזיאון הרצל (החדש) בהר הרצל בירושלים.

יומן המסע של הרצל בארץ ישראל - כולל עדויות, תמונות מפות ורקע היסטורי - באתר מטח.

מידע על חייו ופועלו של בנימין זאב הרצל בצירוף תצלומים, מידע על ספריו, הנוסח המלא של "חוק הרצל" שאושר בכנסת בשנת תשס"ד - 2004 הקובע את יום הולדתו, י' באייר, כיום הרצל - באתר הכנסת.

מאמר של מתיה קם על הדחיות בקיום צוואתו של הרצל - באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.

נאומו של מנחם בגין (אז חבר כנסת, לימים ראש הממשלה) בכנסת, במלאת 100 שנה להולדת הרצל (תש"ך - 1960) - באתר דעת.

על גורל משפחתו וילדיו של הרצל דרך סיפור חייה של הבת הצעירה טרודה - על בסיס מסמכים חדשים שהתגלו בארכיון בווינה - באתר מכללת לוינסקי.

על פעילותו המדינית של  הרצל, על האופוזיציה לפעילותו, על משבר אוגנדה ועוד - באתר הסוכנות היהודית.

 

  

הרצל יזם וארגן את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (תרנ"ז - 1897) ובכך יצר מסגרת לאומית ליהודי העולם - "הציבור המפוצל והבלתי מאורגן ביותר עלי אדמות" עד אז (עמוס אילון, הרצל, הוצאת עם עובד, תשל"ח - 1977, עמ' 15).
לחזונו ולתכניתו המדינית של הרצל היו גם מתנגדים לא מעטים בקרב יהודי אירופה: החרדים, שהתנגדו לכל ניסיון להחזיר את עם ישראל לארצו לפני ביאת המשיח, ראו בהרצל משיח שקר, ואילו היהודים המתבוללים (בעיקר בגרמניה ובאוסטריה) ראו בחזונו של הרצל ליציאת יהודי אירופה תגובה של "מורך לב". גם בחוגים ציוניים נתקל הרצל בביקורת, דוגמת התנגדותו הנחרצת של אחד העם, שכפר ברעיון של שיבת העם היהודי לארצו. כמה מידידיו הקרובים של הרצל, ובהם מקס נורדאו, גילו מורת רוח מהחלטתו של הרצל להתמקד בפעילות מדינית, שכן לגבי דידים - העם היהודי עצמו, ולא מעצמות העולם, צריך לפעול ולעשות למען הקמת מדינה יהודית.
מדברי הסופר האוסטרי (ממוצא יהודי) סטפן צוויג על הרצל, בתוך: עמוס אילון, הרצל, שם, עמ' 440.
בחודש מרץ 1883 יזמו אגודות הסטודנטים, ובהן האגודה שאליה השתייך הרצל, טקס זיכרון למלחין ריכרד ואגנר בווינה (במלאות חודש למותו). ואגנר היה אהוד לא רק בקרב אוהבי מוזיקה, אלא גם בקרב לאומנים גרמנים ואנטישמים, בשל קריאתו "לשחרר את הקולטורה הגרמנית מעול היהדות". טקס הזיכרון קרא לתמיכה ב"אנטישמיות הוואגנרית" והפך להפגנה שפוזרה בידי המשטרה. הרצל שלח מכתב מחאה חריף לאגודת הסטודנטים ובו ביקש "פיטורים של כבוד" מן האגודה. ואולם חברי האגודה סירבו לבקשתו והחליטו להדיחו (עמוס אילון, הרצל, שם, עמ' 75 - 77).
בנו של הרצל, שנולד בשנת 1891, לא נימול על ידי אביו "עדות לריחוקו של הרצל באותו זמן מכל דבר שביהדות". רק בגיל 15 עבר האנס, מרצונו וביוזמתו, את טקס ברית המילה (עמוס אילון, שם, עמ' 112). לאחר זמן המיר האנס את דתו והתנצר.
בתו הבכורה פאולינה נפטרה בגיל 40 בעיר בורדו שבצרפת מנטילת יתר של משככי כאבים. האנס אחיה שמע על מותה והגיע לבורדו, ושם, בסערת נפש, התאבד בירייה. הבת הצעירה, טרודה, מתה בגטו טרזיינשטאט נכדו היחיד של הרצל, בנה של טרודה, סטפן תיאודור, התאבד אף הוא (תש"ז - 1946) בעקבות הידיעה על אובדן הוריו בשואה.
הרצל ביקש בצוואתו להעלות את ארונו יחד עם ארון אביו (שנפטר לפניו) וארונותיהם של בני משפחתו הקרובים ביותר - הוריו וילדיו. אך תהפוכות חייהם של שני ילדיו, פאולינה והאנס, הביאו לדחייה ממושכת במימוש העניין, ורק בחודש אלול תשס"ו - ספטמבר 2006 הועלו עצמותיהם לקבורה לצד אביהם בהר הרצל בירושלים. אשתו, יוליה, ביקשה לשרוף את גופתה. אפרה נעלם בנסיבות לא ברורות ולא הובא מעולם לקבורה. נכדו היחיד של הרצל, סטפן (בנה של טרודה), הובא לקבורה בחלקת הקבר המשפחתית בהר הרצל בחודש כסלו תשס"ח – דצמבר 2007.
רק שלושה מחזות - "הוד מעלתו" (1888), "גונבי הציד" (1889) ו"הפליט" (1889) - זכו לביקורות חיוביות בעיתונות וגם לאהדת הקהל. בקיץ 1887 ראה אור קובץ ראשון של יצירותיו הספרותיות, ובו רשימות וסיפורים. בעקבותיו יצא לאור הקובץ השני, אך שניהם לא זכו לתפוצה או לתהודה ציבורית.
פיליטון:מאמר קצר והומוריסטי על נושא חברתי, ספרותי או פילוסופי, הכתוב בצורה קלילה ושווה לכל נפש.
בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, תירגם מגרמנית: מרדכי יואלי, הוצאת קשתרבות, תשנ"ו - 1996.
אלכס ביין, הרצל - ביוגרפיה, הוצאת הספרייה הציונית, תשמ"ג - 1983, עמ' 84.
מתוך נאומו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון, תרנ"ז - 1897, בתוך: עמוס אילון, שם, עמ' 268.
בספר "מדינת היהודים" הציג הרצל רעיונות דומים לאלה שהעלה פינסקר בספרו "אוטואמנציפאציה". אלא שהרצל לא קרא ולא הכיר את ספרו של פינסקר, וגם לא ידע באותו הזמן על פעילותם של חובבי ציון. לאחר שקרא את ספרו של פינסקר אמר: "חבל שלא קראתי ספר זה לפני שכתבתי את ספרי. מצד שני, טוב שלא קראתי, שמא הייתי מושך ידי ממפעלי" (עמוס אילון, שם, עמ' 204).
נציגים של 500 קהילות יהודיות מן הקיסרות האוסטרו-הונגרית ביקשו מן הקיסר לאסור בחוק את הציונות של הרצל כתנועה אנטי דתית, המנוגדת לאמונה היהודית: "ודאי שהעם היהודי ישוב ביום מן הימים לארץ ישראל. אבל אלוהים בחסדו ומשיח צדקנו הם שיוליכוהו שמה - ולא האדון דוקטור הרצל מנויה פרייה פרסה" (עמוס אילון, שם, עמ' 203).
שני ספריו של הרצל נכתבו בגרמנית, והתרגום הראשון של "אלט-נוי לנד" נעשה בידי נחום סוקולוב ויצא לאור באותה שנה תחת הכותרת: "תל אביב". העיר תל אביב, שנוסדה בשנת תס"ט - 1909, נקראה על שם ספרו זה של הרצל. מקור השם "תל אביב" - בספר יחזקאל (ג 15): "ואבוא אל הגולה תל אביב". בספרו הראשון, "מדינת היהודים", העלה הרצל את האפשרות של ייסוד מדינת מקלט ליהודים גם בארגנטינה. שנה אחרי פרסום "אלט-נוי לנד" ובעקבות פרעות קישינייב (תרס"ג - 1903 ) הסכים הרצל לדון בתכנית אוגנדה כתחליף ארעי לארץ ישראל, והעלה אותה לפני הקונגרס הציוני השישי, שהיה הקונגרס האחרון שבו השתתף הרצל.
במשלחת השתתפו גם דוד וולפסון, מקס בודנהיימר ואחרים. הייתה זו פגישתו השנייה של הרצל עם קיסר גרמניה. הפגישה הראשונה התקיימה בקושטא בתחילת אותו החודש, ובה הביע הקיסר את רצונו להיפגש שנית עם הרצל ובני פמלייתו במהלך ביקורו בארץ ישראל.
ימים אחדים לפני הפגישה הרשמית בין הרצל לקיסר בירושלים נפגשו השניים למשך כמה דקות בשערי בית הספר החקלאי מקווה ישראל. התמונה שהגיעה לידינו ובה הונצח הרצל עומד ומשוחח עם הקיסר הרכוב על סוסו - אינה התמונה המקורית: דוד וולפסון, שצילם את המעמד, הצליח לקלוט בעדשת המצלמה רק את רגלו האחת של הרצל, והתיקון של התמונה נעשה במעבדה, בעבודת הדבקה (פוטו מונטאז').
בשנת תשס"ה - 2005 הוקם בירושלים, בכניסה להר הרצל, מוזיאון הרצל הכולל שחזור של חדר העבודה שלו בביתו בווינה ושל אולם הקונגרסים בעיר באזל שבשוויץ. מוזיאון הרצל מציע למבקרים מיצג אור-קולי המתאר את חייו של הרצל ואת פעילותו הציונית והמדינית.

 

     מושגים והערות
  

 
מעט יוצרים לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: צור, יעל; קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.