דף הבית > המרד הגדול
 
המרד הגדול
תקציר   הרקע למרד הגדול  מהלך המרד  המרד בירושלים   נפילת ירושלים   נפילת מצדה  העשרה - קישורים  

תקציר
המרד הגדול של היהודים ברומאים פרץ בירושלים בשנת 66 לספירה והקיף את מרבית שטחי יהודה והגליל. המרד הוכרע בחודש אב בשנת 70 לספירה, לאחר שהרומאים פרצו לירושלים והעלו באש את בית המקדש השני , וספיחיו הסתיימו עם נפילת מצדה בשנת  73 לספירה.  שני השלבים העיקריים של המרד היו המלחמה בגליל בשנת 67 והמצור על ירושלים בשנת 70. בניגוד למרד החשמונאים לפניו ולמרד בר כוכבא אחריו לא היה למרד הגדול מנהיג  מרכזי שהיה יכול ללכד סביבו את המורדים. וכך, נוסף על העדיפות הצבאית המכרעת של הרומאים, היה הכוח היהודי מפוצל והיו בו מאבקים פנימיים.  כישלונו של המרד הגדול מציין את סיום  תקופת הבית השני בתולדות עם ישראל ואת חורבן בית המקדש לאחר קרוב לשש מאות שנה של היותו מרכז רוחני ליהודי הארץ והתפוצות. תוצאותיו של המרד הגדול היו מכה קשה ונוראה לעם ישראל, אך לא היו מכת מוות - לא ליהודים ולא ליהדות.

הרקע למרד הגדול
הן מקורות מתקופת המרד הן המחקר בן ימינו אינם מצביעים על סיבה אחת ועיקרית למרד הגדול. היו שטענו כי הרקע לפריצתו היה המתח בין היהודים לתושביה ההלניסטים (הלא יהודים) של ארץ ישראל; חז"ל  ייחסו את המרד לקיטוב החברתי ולהידרדרות מוסרית; חוקרים מציינים גורמים כלכליים, ובהם המסים הכבדים שהטילו הרומאים, וגם את הגורם המשיחי ואת הציפייה לביאת המשיח. ברקע הסיבות למרד הגדול עמדו האידאולוגיות שבהן החזיקו קבוצות ביישוב היהודי בארץ ישראל – המתונים והקנאים, הפרושים  והצדוקים. אפילו בתוך אותה קבוצה עצמה היו הבדלים וניגודים בעמדות המדיניות וביחס לרומאים ולמרד.  נראה שהמרד הגדול, כמו מהפכות בעת החדשה, פרץ בשל "הצטברות תסכולים, סכסוכים ובעיות שכולם יחד סחפו את החברה לעימות עם השלטון והממסד." 

מהלך המרד
המרד החל במהומות שפרצו בירושלים בחודש אייר בשנת 66 לספירה בשל המתיחות ששררה בין היהודים לנוכרים (ההלניסטים) ובשל זלזולו של הנציב הרומי ברגשות היהודים. כמה מן המנהיגים המתונים, ובראשם המלך אגריפס השני, ניסו למנוע את הפיכת המהומות לכלל מרד, אך ללא הועיל. המהלך הראשון של המרד הסתיים בחודש תשרי (שנת 66 ) בניצחונם של המורדים על הרומאים בקרב בבית חורון. תבוסת הרומאים סתמה את הגולל על הניסיונות להידברות עמם והפיחה תקוות בקרב המורדים. במצב הזה הצטרפו רבים מן הספקנים למורדים והקימו ממשלה זמנית. הממשלה חילקה את הארץ למחוזות צבאיים. יוסף בן מתתיהו התמנה למפקד המרד הגדול בגליל (ובגולן); המפקדים בירושלים היו יוסף בן גוריון, אחד מעשירי ירושלים, וחנן בן חנן הכוהן. ככלל, בכל המחוזות מינתה ההנהגה מפקדים מתונים.  
בעקבות כישלון הרומאים בקרב בבית חורון שלח הקיסר צבא גדול של 60,000 חיילים בפיקודו של אספסיאנוס, והוא כבש את הגליל ואת הגולן בשנת 67 לספירה. הלחימה הקשה בגליל התרכזה במבצר יודפת. במבצר הזה נתקלו הרומאים בהתנגדות קשה של המורדים, ובמשך כשבעה שבועות החזיקו המורדים מעמד בלחימה עקשנית. עם נפילת גוש חלב וכיבוש הגליל (בשנת 67 לספירה) הסתיים השלב הראשון של המרד. הוא גבה מחיר כבד בחיי אדם: כ-10,000 מורדים נהרגו וכ- 12,000 מהם נפלו בשבי. יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל, ולוחם נוסף הסגירו את עצמם לידי הרומאים.
השלב השני של המרד היה בירושלים. בשלב זה כבר התמנה אספסיאנוס לקיסר רומי, וטיטוס בנו קיבל את הפיקוד על הצבא הרומי. בחודש ניסן בשנת 70 בא טיטוס לירושלים וצר על העיר. שלושה חודשים לאחר מכן, בחודש תמוז, הבקיע הצבא בפיקודו של טיטוס את חומות העיר, ובחודש אב נכבשה ירושלים ובית המקדש הועלה באש. פליטים מקרב המורדים שהצליחו לצאת מירושלים עם תחילת המרד עברו למבצר מצדה, ונשארו שם עד נפילתה בידי הרומאים בשנת 73 לספירה. 

המרד בירושלים
כאמור, ראשיתו של המרד במהומות שפרצו בירושלים והביאו להריגתם של יהודים רבים. המורדים דרשו לסלק את הנציב הרומי, והכוהן הגדול, אלעזר בן חנניה מחוגי המתונים, החליט לבטל את הקרבת הקרבן לכבוד הקיסר בבית המקדש. צעד זה היה מעין הכרזה על עצמאותה המדינית של יהודה. החוגים המתונים בירושלים  ניסו להרגיע את התסיסה אך לא הצליחו: הקיצוניים, ובהם כוהנים זוטרים והסיקריים בהנהגת מנחם הגלילי, השתלטו על העיר ואף קיבלו תגבורת: בעקבות נפילת הגליל והגולן בידי הרומאים באו לירושלים לוחמים פליטים מן הגליל, ובהם יוחנן מגוש חלב שהיה למנהיג הקנאים. בין קבוצות המורדים פרצו מאבקים פנימיים קשים: הקנאים הקיצוניים טבחו במתונים, ובתוך הקבוצות הקיצוניות ניטש מאבק על השליטה בעיר עד כדי מלחמת אזרחים בשנת 69 לספירה. המאבקים הפנימיים בין הקבוצות הנצות בירושלים החלישו את יכולת העמידה של המורדים והקלו על הרומאים את כיבוש העיר. 

נפילת ירושלים
בחודש ניסן בשנת 70 בא טיטוס לירושלים בראש לוחמיו, והחל בהכנות למצור על העיר ולכיבושה. גם לאחר שצר טיטוס על ירושלים לא פסקו המאבקים הפנימיים בין קבוצות המורדים בעיר, אך מנהיגיהן הצליחו להידבר ולחלק אותה לאזורי הגנה. בינתיים עבר יוסף בן מתתיהו למחנה הרומאים, ובתיווכו הציע טיטוס למנהיגי ירושלים תנאי כניעה אך נענה בסירוב. הצבא הרומי תקף את העיר והבקיע את החומה השלישית והשנייה,  ואז חזר על הצעתו באמצעות שליחו, בן מתתיהו. בן מתתיהו אף ניסה לשכנע את מנהיגי המורדים  - בלא הצלחה - כי "אלהים עבר לצד של רומא".  בעקבות המצור היה בעיר רעב כבד, ומעשי האכזריות בתוכה ומחוצה לה היו לשגרה: תושבי העיר שניסו לברוח נרצחו עם בני משפחותיהם בידי הקיצוניים; ומי שהצליח לברוח ונתפס בידי הרומאים, הומת באכזריות - איבריו קוצצו.
עם כיבוש מצודת אנטוניה ביום ה באב בשנת 70 הייתה כל העיר בידי הרומאים - חוץ מהר הבית. בשלב זה התחיל המצור על חומת הר הבית. שערי החומה נשרפו ומתחמי הר הבית נכבשו. ואז נכנסו הרומאים לבית המקדש עצמו. לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו,  כינס טיטוס את אנשיו להתייעצות אם להרוס את בית המקדש או להשאירו על מכונו. להערכת בן מתתיהו, התנגד טיטוס להריסת בית המקדש, והבית נשרף בסערת הקרב בלא תכנון או כוונה תחילה. אך מקורות אחרים מציינים, שטיטוס  הוא שציווה לשרוף את המקדש כדי לנתץ סופית את סמל המדינה היהודית העצמאית.

נפילת מצדה
התיאור היחידי  של הקרב על מצדה ושל נפילתה נמצא בספרו של יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, אך בן מתתיהו עצמו לא היה במקום. לפי דבריו תיאורו מבוסס על עדותן של שתי נשים ששרדו ממצדה. חפירות ארכאולוגיות שנעשו במצדה במחצית השנייה של המאה העשרים אמתו חלק מן התיאורים שלו.
המבצר במצדה, מעל ים המלח, היה משנת 66 בפיקודו של אלעזר בן יאיר הסיקרי, ונותר מעוזם האחרון של המורדים. למצדה באו במשך שנת 66 לספירה פליטים מירושלים על משפחותיהם, כתשע מאות וחמישים נפש, ובהם לוחמים, נשים, זקנים וטף. בשנת 73 הקימו הרומאים מחנות לרגלי מצדה והחלו לבנות סוללה כדי להעלות על ההר כלים כבדים. המורדים הנצורים הבינו שאין להם שום סיכוי לגבור על הרומאים. מפקדם, אלעזר בן יאיר, ניסה לשכנע אותם  להרוג את בני משפחותיהם וזה את זה כדי לא ליפול בשבי הרומאים. לפי תיאורו של בן מתתיהו, השתכנעו הלוחמים רק אחרי הנאום השני של אלעזר. רק שתי נשים וחמישה ילדים שרדו מן הטבח. סיפור מצדה, לפי תיאורו של בן מתתיהו, עורר שאלות דתיות ומוסריות, שכן הדת היהודית אוסרת רצח והתאבדות. זאת ועוד: לא ברור איך הגיעו לידיו של בן מתתיהו נאומיו של בן יאיר, והיסטוריונים משערים כי בן מתתיהו הוא שכתב אותם ושם אותם בפיו של בן יאיר כדי לשרת את מטרתו: באמצעות נאומים אלו הוא ביקש להוכיח, כי המרד היה חסר טעם מלכתחילה, וכי במלחמה הזאת נטש אלוהים את עמו. בן מתתיהו  התנגד לסיקריים, ולכן לא ביקש להעניק ללוחמי מצדה הילה של גבורה לדורו או לדורות. נראה שכל רצונו היה לסיים את ספרו בסיום דרמטי, סוער ונוגע ללב, "ולחתום בכך את תיאור המרד היהודי באימפריה הרומית".  

עוד ערכים בנושא - באתר זה:
• המרד הגדול בגליל
• מטבעות המרד הגדול
• תוצאות המרד הגדול

העשרה - קישורים

- נאום אלעזר בן יאיר בפני נצורי מצדה, מתוך חיבורו של יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.

- סיכום היסטורי של המרד על פי מחקרו  של פרופ' משה דוד הר - באתר הכנסת.

- מידע על מצדה של הורדוס ושל הקנאים ועל התגליות הארכאולוגיות - באתר גן לאומי מצדה.

- מידע מפורט על המאורעות שקדמו למרד ועל מהלכיו בירושלים ובגליל - באתר ויקיפדיה.

 

 

יום הצום והאבל על חורבנו נקבע לתשעה (ט) באב, אם כי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) קובע את יום החורבן לתאריך י באב, וגם בתלמוד הבבלי מובעת דעה, שראוי היה לקבוע את הצום ל-י באב "מפני שרובו של היכל נשרף בו" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כט עמ' א).
לדוגמה: תוספתא, מסכת מנחות, פרק יג משנה כב; תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נה עמ' ב - דף נו עמ' א.
לדוגמה: גם רבן שמעון בן גמליאל וגם רבן יוחנן בן זכאי נמנו עם מחנה הפרושים, אך היו להם עמדות קוטביות בכל הקשור לתפיסות המדיניות ולמרד הגדול. (ישראל לוין, "מראשית השלטון הרומי עד סוף תקופת בית שני", בתוך: מנחם שטרן (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, התקופה הרומית ביזנטית, ירושלים: הוצאת כתר ויד בן צבי, תשנ"ח - 1998, עמ' 249.
ישראל לוין, "מראשית השלטון הרומי עד סוף תקופת בית שני", שם, עמ' 249. חשוב לציין שהמרד הגדול לא היה המרד היחיד נגד הרומאים בתוך האימפריה. בפרובינקיות אחרות, כגון גליה ודלמטיה, פרצו מרידות בעיקר מסיבות כלכליות וחברתיות. המשותף לכל המרידות - כישלונו של השלטון הרומי בהבנת הלכי הרוח והמגמות של האוכלוסייה המקומית.
בשלב הראשון של המרד, אחרי הניצחון הראשון של המורדים בשנת 66, הצטרפו למרד יהודים מכל שכבות האוכלוסייה, ובהם גם המנהיגים המתונים.
עם החוגים המתונים נמנו בני האצולה הירושלמית, משפחת הכהונה הגדולה, יורשי בית הורדוס, הצדוקים וחלק ממנהיגי הפרושים.
לירושלים היו באותה עת שלוש חומות. החומה הראשונה הייתה ככל הנראה חומת העיר הישנה. החומה השנייה והשלישית נבנו בימי הורדוס; החומה השלישית הייתה החיצונית ביותר. היא נבנתה בצד צפון, הצד החשוף ביותר של העיר, בלי מכשול טופוגרפי.
יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, תרגם לעברית: שמואל חגי, הוצאת ראובן מס, תשל"ח - 1978, חלק חמישי פרק 9.
יוסף בן מתתיהו, חלק שישי פרק 4.
את אתר מצדה זיהה בשנת 1838 הארכאולוג האמריקני פרופ' א' רובינסון, ואת מרבית החפירות באתר עשה פרופ' יגאל ידין מן האוניברסיטה העברית בירושלים בשנים 1963 - 1965. בחפירות אלו התגלו מבנים מן התקופה החשמונאית ומתקופת הורדוס, ונמצאו ארבע עשרה מגילות מסוף תקופת הבית השני.
ישראל לוין, "מראשית השלטון הרומי עד סוף תקופת בית שני", בתוך: מנחם שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, עמ' 280.

 

     מושגים והערות
  

 
לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: זילברשטיין, רולי; קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.