דף הבית > מדרש אגדה
 
מדרש אגדה
תקציר   מדרשי אגדה: רעיונות ומגמות  קבצים קדומים של מדרשי אגדה  העריכה במדרשי אגדה  קבצים מאוחרים של מדרשי אגדה  ספרים מודרניים של מדרשי אגדה  העשרה - קישורים  

תקציר
המילה מדרש נגזרת מן הפועל לדרוש, שמשמעותה, בין השאר - לחקור, לחפש, ללמוד. המדרש הוא אפוא סוג של פרשנות יצירתית: לימוד דברים חדשים מתוך פסוקי המקרא, איתור משמעויות חדשות והסקת מסקנות מעבר למה שנראה לנו כמשמעותם הפשוטה של הפסוקים.
מדרשי האגדה נכתבו בעברית  ובארמית - בעיקר בארץ ישראל במאות הראשונות לספירה כחלק מספרות חז"ל,   והם מפוזרים ומשולבים במשנה, בתוספתא, בשני התלמודים (הבבלי  והירושלמי)  וגם בקבצים של מדרשי הלכה. מדרשי אגדה כונסו גם בקבצים, בספרים נפרדים שהמילה מדרש מופיעה בכותר שלהם, כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא. המילה מדרש מציינת אפוא גם ספר או קבוצת ספרים  הכוללים מדרשי אגדה של חז"ל לחמישה חומשי תורה, לחמש מגילות ולספרי תנ"ך נוספים.   מדרשי האגדה משמשים יסוד מרכזי בפרשנות המקרא המסורתית ומציעים ללומדיהם "התחדשות תמידית, חירות, רשות ... לחלוחית של שירה".

מדרשי אגדה: רעיונות ומגמות
באמצעות מדרשי האגדה ביקשו חז"ל למצוא בפסוקי המקרא מסרים הולמים לשאלות דורם,  כמו גם רעיונות הנוגעים לערכים, ובהם - המשפחה, אבות האומה ומנהיגיה, לימוד תורה, העולם הבא. חז"ל נתנו ביטוי לרעיונות אלו במשלים ואמרי חכמה, בהרחבות לסיפורים מקראיים ובסיפורים על מעשי חכמים. מדרשי אגדה מציגים לעתים פנים שונות ואף סותרות של דמות או אירוע - באותו מקור עצמו, בשני מדרשים סמוכים,  או בשני מקורות שונים.  נראה שחז"ל ייחסו חשיבות "מוגבלת למדי" לעצם קיומן של הסתירות ולא ביקשו לבטלן.  זאת ועוד: למרות סתירות אלו משמשים מדרשי האגדה יסוד מרכזי בפרשנות המקרא, ופרשניו (המסורתיים) "מתייחסים אל האגדה כמשהו שמחייב אותם".

קבצים קדומים של מדרשי אגדה
כאמור, מדרשי אגדה מפוזרים ומשולבים במשנה, בתוספתא, בשני התלמודים (הבבלי והירושלמי) ובקבצים של מדרשי הלכה, והם גם כונסו בקבצים, בספרים נפרדים.  הקבצים הקדומים ביותר של מדרשי אגדה שהגיעו לידינו הם שלושה מדרשי רבה מן המאה ה-5 לספירה: שניים לספרי התורה - בראשית רבה, ויקרא רבה; ואחד למגילת איכה - איכה רבה. מדרשי רבה לארבע מחמש המגילות - שיר השירים, רות, קהלת ואסתר - הם מן המאה 6 - 7 לספירה. הקבצים האחרים של מדרשי רבה לתורה (לחומשים שמות, במדבר  ודברים) נערכו אחר כך, כנראה בתחילת ימי הביניים. מדרש תנחומא הוא קובץ מדרשי האגדה המקובל והנפוץ ביותר - אחרי מדרשי רבה. קובץ מדרשים זה מיוחס לאמורא הארץ-ישראלי תנחומא בר אבא, והוא נערך כנראה באמצע המאה ה-7 לספירה.


העריכה במדרשי אגדה
הקבצים הקדומים של מדרשי אגדה, וגם הקבצים שנתחברו בעקבותיהם, מבוססים על שתי שיטות שונות של ארגון ועריכה: השיטה האחת מציגה את כל מדרשי האגדה הנוגעים לכל פרקי הספר ופסוקיו - דוגמת קובץ המדרשים בראשית רבה ואיכה רבה.  קבצים אלו משמשים כאנציקלופדיה מדרשית לספר מסוים מספרי התנ"ך, וכוללים את כל מדרשי האגדה העוסקים בספר זה. השיטה השנייה מבוססת על הקריאה בתורה  בבית הכנסת, והיא כוללת מדרשי אגדה לפסוקים נבחרים (בדרך כלל הראשונים) מפרשות התורה ולפרקי הנביאים  והכתובים שבהם קוראים בהפטרה - ולא לכל פרקי הספר ופסוקיו. קובץ המדרשים לספר ויקרא (ויקרא רבה) הוא דוגמה לעריכה מסוג זה.  יש הסבורים כי ההבדלים בין שני סוגי העריכה מעידים על המסגרות השונות שבהן נוצרו קובצי המדרשים הקדומים. לפי סברה זו, הקבצים הכוללים מדרשים לכל פרקי הספר ופסוקיו - נתחברו בבתי המדרש, ואילו קבצים הכוללים מדרשים לפסוקים נבחרים מכול פרשה בקריאת התורה - נוצרו בבתי הכנסת. 

קבצים מאוחרים של מדרשי אגדה
החל במאה ה-8 לספירה ועד לימינו מופיעים ספרי מדרשים שאינם אלא אוספים או עיבודים של מדרשי אגדה - שלוקטו בדרך כלל מן הספרות המדרשית שקדמה להם ונערכו מחדש עם שינויים ותוספות. אחד הראשונים בספרי המדרש המאוחרים הוא פרקי דרבי אליעזר, שנתחבר במאה ה-8 לספירה תחת שלטון מוסלמי, כנראה בארץ ישראל. קובץ זה משלב את האגדה הקדומה עם "תפיסה חדשה בת זמנו",  לדוגמה: עורך הקובץ נתן לנשות ישמעאל את השמות פטימה ועיישה (שמות אשתו ובתו של מוחמד). מדרש הגדול נתחבר בתימן במאה ה-13, ובו מדרשי אגדה לחמישה חומשי תורה בלבד. עוד דוגמה לקבצים מאוחרים של מדרשי אגדה הם ה"ילקוטים",  שעורכיהם הקפידו שלא להוסיף למדרשים מדברי עצמם. ה"ילקוט" המפורסם ביותר הוא "ילקוט שמעוני", הכולל מדרשי אגדה לכל ספרי התנ"ך. ספר מדרשים מאוחר מן המאה ה-16 הוא "עין יעקב",  הכולל מדרשי אגדה ודרשות שלוקטו רובם ככולם מן התלמוד הבבלי.

ספרים מודרניים של מדרשי אגדה
במאה ה-20 ראו אור ספרים מודרניים של מדרשי אגדה, שאינם אלא אוספים של מדרשים קדומים - מן המשנה, התוספתא, התלמודים ומקובצי המדרש השונים. ספרים אלו מציגים מדרשי אגדה שלוקטו, תורגמו לפי הצורך (מארמית) ועובדו בידי עורכיהם, במגמה להתאימם לקורא המודרני. כזה הוא ספרו של לוי גינצבורג, "אגדות היהודים", ה"מְסַפֵּר מחדש... את כל מה שאי פעם סופר... על סיפורי המקרא",  תוך שילוב כמה מדרשים לסיפור רצוף העוסק בנושא מסוים (כגון: יציאת מצרים) או בדמות מסוימת (כגון: כל אחד מאבות האומה; משה רבנו). "אגדות יהודים" יצא לאור לראשונה בשנת תרס"ט - 1909 בגרמנית, והוא תורגם לכמה שפות, ובהן אנגלית ועברית. ספר אחר הוא "אוצר המדרשים" שכתב יהודה דוד אייזנשטיין, שהתפרסם לראשונה בשנת 1915 בארצות הברית - בעברית.  הספר המפורסם ביותר בקובצי האגדה המודרניים הוא ספר האגדה שערכו ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ושיצא לאור לראשונה בהוצאת מוריה, אודסה, בשנת תרע"ד - 1913. ביאליק ורבניצקי האמינו כי כל מי שרוצה להכיר את האומה הישראלית - "על כורחו ילך אצל האגדה" שהיא "יצירה קלאסית של רוח עמנו... יצירת מופת לדורות עולם". הספר, הכולל גם חומר ממדרשי הלכה, הוא מעיקרו "אנתולוגיה ספרותית גדולה ומלאה", שנועדה, לפי הצהרת העורכים, "להשיב את האגדה העברית לעם העברי".  המדרשים בספר האגדה ערוכים לפי נושאים ומסודרים בסדר כרונולוגי - מבריאת העולם וראשית האנושות ועד לחורבן הבית השני. כדי להתאים את האגדה לטעמו של הקורא המודרני, שני העורכים תרגמו (מארמית) ועיבדו "מקורות מקבילים וכפולים, כדי שלא יסתרו זה את זה", כך שהמדרש המוצג לקורא בספר האגדה הוא גרסה מעובדת ומפשרת של מקורות מדרשיים שונים ואף סותרים. 

העשרה - קישורים
* קישור לגרסה מקוונת של מדרשי רבה לתורה ולחמש מגילות - באתר דעת.

* קישור לגרסה מקוונת של מדרש תנחומא  - באתר דעת.

* קישור לילקוט שמעוני - גרסה מקוונת.

* מאמר מאת אביעד הכהן על קובצי המדרש המאוחרים מימי הביניים - באתר דעת.

* מאמר ובו הסבר קצר על מדרש הגדול, סגנונו, דרכי עריכתו, מבנהו, וחשיבותו בספרות המדרשית - באתר שרביט.

* לוי גינצבורג, אגדות היהודים, הטקסט המלא - באנגלית - באתר philologos.

* מאמר מאת מיכה יוסף ברדיצבסקי, שחלקו האחרון (חלק ד - "ספר האגדה") עוסק בספר האגדה לביאליק ורבניצקי, ובתפקידו התרבותי - באתר פרויקט בן-יהודה. 


 

עם זאת, מדרשי האגדה נתגבשו ונערכו בתהליך היסטורי ארוך, שנמשך כמה מאות שנים והסתיים בתחילת ימי הביניים (ועוד בנושא - ישעיהו גפני, "היצירה הרוחנית-ספרותית", בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"ב - 1982, כרך א, עמ' 473 - 475).
גם רוב מדרשי האגדה שבתלמוד הבבלי הם "ארץ-ישראליים במקורם" (אביגדור שנאן, עולמה של ספרות האגדה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ז - 1987, עמ' 15).
במשמעות זו (=ספר) מופיעה המילה מדרש גם במקרא (דברי הימים ב, יג 22, כד 27).
לדוגמה: מדרש רבה (=מדרש הגדול), הכולל ספרים של מדרשי אגדה לכל אחד מחמישה חומשי תורה ולחמש מגילות; מדרש הגדול; מדרש תהלים.
ח"נ ביאליק, "הלכה ואגדה", בתוך: כל כתבי ביאליק – דברי ספרות, הוצאת דביר, תשכ"ה, עמ' נ"ה.
כך ביקשו חז"ל למצוא מסר של נחמה בפסוקי המקרא על חורבן בית המקדש השני - באמצעות מדרש אגדה. לדוגמה: מדרש אגדה על הפסוק "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ" (איכה ד 11). במדרש זה מציגים חז"ל משל: "משל למלך שעשה חופה לבנו... וסיידה וציירה. פעם אחת הכעיסו [הבן] - וּסְתָרָהּ [הרס את החופה]. התחיל פדגוג (=המורה של בן המלך) יושב ומזמר. אמרו לו: המלך סתר חופת בנו - ואתה יושב ומזמר? אמר להן: לכך (=על כך) אני מזמר, ששפך חמתו על חופת בנו - ולא על בנו." והנמשל: הקב"ה, שהחריב את ירושלים, שפך את חמתו על עצים ואבנים (=רכוש) ולא על ישראל. שכן למרות חורבן בית המקדש וירושלים - המשיך עם ישראל להתקיים (מדרש איכה רבה ד, יא, מהדורת בובר).
דוגמה לסתירה בין שני מדרשי אגדה במקור אחד: אחאב מלך ישראל מוצג בתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין, דף קב עמ' ב( "אח" - רַע (מלשון: אח, אוֹי) לשמים ו"אב" לעבודת כוכבים, עבודת אלילים. ומיד בסמוך לכך מסופר שהוא זכה למלוך על ישראל כ"ב ( 22) שנים מכיוון "שכיבד את התורה שניתנה בכ"ב אותיות".
לדוגמה: על חזרתם בתשובה של אנשי העיר נינווה דורשת המשנה (מסכת תענית, פרק ב הלכה א) כי אכן מדובר בחזרה בתשובה כֵּנָה, שהיא בבחינת הדגם הראוי והנכון. ואילו התלמוד הירושלמי (מסכת תענית, פרק ב הלכה א) דורש כי אנשי נינווה לא חזרו בתשובה אמיתית, ומעשיהם היו בבחינת רמייה ואחיזת עיניים. פרופ' א"א אורבך מפרש את המדרש בתלמוד הירושלמי (הסותר את קודמו במשנה) על רקע נסיבות הזמן והמקום - כתשובת התלמוד לעמדת הנצרות הקדומה, שהסתמכה על סיפורם של אנשי נינווה וטענה כי חזרתם בתשובה של גויים אפשרית ומתקבלת בשמים (אפרים אלימלך אורבך, "תשובת אנשי נינוה והוויכוח היהודי נוצרי", בתוך: מעולמם של חכמים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ח - 1988, עמ' 556 - 560).
יצחק היינמן, דרכי האגדה, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשי"ד - 1954, עמ' 191. "רק בבבל נמצא... ניסיונות מרובים של פשרה בין דברי אגדה סותרים או הרמוניזציה בין אגדות שאינן עולות זו עם זו בקנה אחד" - וזאת על רקע הכלים והגישות שייחדו את חכמי בבל (אביגדור שנאן, עולמה של ספרות האגדה, עמ' 20).
יונה פרנקל, מדרש ואגדה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ג - 1993, כרך ג עמ' 897. המדרש כיסוד פרשני בולט בפירושיו של רש"י למקרא, ובעיקר בפירושו לתורה, שבהם שילב את המדרשים בדרכים שונות.
לפי הסדר הכרונולוגי - היצירה הראשונה של חז"ל הייתה המשנה; אחריה - התוספתא; לאחר מכן - קובצי המדרשים בראשית רבה, ויקרא רבה ואיכה רבה; ואחריהם - התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי. מכאן סביר להניח, שאם מדרש אגדה מסוים מופיע גם במשנה וגם באיכה רבה - מקור המדרש - במשנה, וקובץ המדרשים איכה רבה מצטט את המקור המשנאי. ועוד בנושא, כולל פירוט כרונולוגי: יונה פרנקל, מדרש ואגדה, עמ' 765.
קובצי מדרשים הערוכים בשיטה זו נקראים במחקר "מדרש פרשני" (לפי: יוסף היינימן, דרשות בציבור בתקופת התלמוד, מוסד ביאליק, תשל"א - 1970, עמ' 11), או "מדרשים ביאוריים" (לפי: ישעיהו גפני, מ"ל לרנר, מירושלים ליבנה - יחידה 10: מדרש ואגדה, האוניברסיטה הפתוחה, תשל"ח - 1978, עמ' 26 - 27).
קובצי מדרשים הערוכים בשיטה זו נקראים במחקר "מדרש דרשני" (לפי: היינימן, דרשות בציבור בתקופת התלמוד, עמ' 11), או "מדרשי דרשות" (לפי: ישעיהו גפני, מ"ל לרנר, מירושלים ליבנה - יחידה 10: מדרש ואגדה, עמ' 26 - 27).
ישעיהו גפני, "היצירה הרוחנית-ספרותית", בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, יד יצחק בן צבי, תשמ"ב, כרך א עמ' 490 - 494.
יוסף היינימן, אגדות ותולדותיהן, הוצאת כתר, תשל"ה - 1975, עמ' 194.
המילה ילקוט כמשמעותה בלשון ימינו מופיעה כבר במקרא (שמואל א, יז 40), אך בלשון ימי הביניים נוספה לה עוד משמעות: קובץ (בצורת ספר) של דברי ספרות או מדע שלוקטו ממקורות שונים.
ילקוט שמעוני מיוחס לר' שמעון הדרשן, שחי במאה ה-13 בעיר פרנקפורט שבגרמניה (חננאל מאק, מדרש האגדה, הוצאת משרד הביטחון - אוניברסיטה משודרת, תשמ"ט - 1989, עמ' 114). הקובץ "עין יעקב" נערך בידי ר' יעקב בן חביב, שחי במאה ה-16 בעיר סלוניקי שביוון.
יונה פרנקל, מדרש ואגדה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ג- 1993, כרך ג עמ' 986. לא בכדי מדגיש פרנקל כי "אגדות היהודים" של גינצבורג "מספר מחדש את כל מה שאי פעם סופר": בהשוואה לאוספים אחרים שהתפרסמו באותה תקופה - "אוספו של גינצבורג הוא המלא ביותר" (פרנקל, מדרש ואגדה, עמ' 996).
"אוצר המדרשים" ערוך כאנציקלופדיה, לפי עניינים ושמות המסודרים בסדר הא"ב, לדוגמה: אסתר המלכה... מותו של משה רבנו... מעשה בראשית, וכן ביוגרפיות קצרות על אישים ביהדות - מן המקרא ועד ספרות חז"ל.
ח"נ ביאליק, י"ח רבניצקי, ספר האגדה - הקדמה, הוצאת דביר, תשמ"ז - 1987 (עמודים לא ממוספרים).
יונה פרנקל, מדרש ואגדה, עמ' 1005. דוגמה לעיבוד מסוג זה הן האגדות על רבי עקיבא ב"ספר האגדה": ביאליק ורבניצקי הסתמכו על סיפורים שונים משני התלמודים, הבבלי והירושלמי, ועיבדו אותם לסיפור אחד ואחיד. ועוד בנושא - אברהם אדרת, "הסיפור בספר האגדה", בתוך: עלי שיח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה - 1976, כרכים 4 - 5 עמ' 127 - 130.

 

     מושגים והערות
  

 
מעט יוצרים לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: מרקס, חן; קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.