דף הבית > שבטי ישראל
 
שבטי ישראל
תקציר  בני יעקב - ושבטי ישראל  משבטי ישראל - לעם ישראל  "יחד שבטי ישראל"  עם ישראל - העם היהודי  העשרה - קישורים  

תקציר
"שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר" נזכרים לראשונה בסיום ספר בראשית (מט 28),  והם צאצאי 12 בני יעקב (=ישראל), שהיו במצרים ל-12 שבטים והתרבו שם והיו לעם.  החלוקה לשבטים התקיימה בצורתה האידיאלית במהלך הנדודים של בני ישראל במדבר, ובאה לידי ביטוי בסמלים ובטקסים שליוו את עם ישראל באותה תקופה ואחריה,  והדגישו את העיקרון המאחֵד - "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג 5). בתקופת הזוהר של הממלכה המאוחדת - ימי המלכים דויד  ושלמה - נחלשה ההתארגנות השבטית, אך לא התבטלה. מסגרת ההתארגנות השבטית כיסוד לאומי התבטלה עם כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור והגליית עשרת השבטים. עם ישראל של ימינו הוא יהודי מבחינת מוצאו: שרידים של תושבי יהודה, בני שבט יהודה ובנימין, שהוגלו בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה. מקצתם חזרו ליהודה בעקבות הכרזת כורש ובנו מחדש את ירושלים  ובית המקדש .

בני יעקב - ושבטי ישראל
על פי המסופר בספר בראשית, היו 12 שבטי ישראל צאצאי משפחה אחת - 12 בניו של יעקב אבינו, הוא ישראל,  שנולדו לו מארבע נשותיו: האחיות לאה  ורחל, שפחת לאה זלפה, ושפחת רחל בלהה. ואלה בני יעקב - לפי סדר לידתם: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין (בראשית כט ל).  יש הסבורים כי מעמד הבנים - בני הגבירות ובני השפחות - משתקף גם במעמד השבטים וביחסים ביניהם. ספר בראשית מדגיש את אהבתו של יעקב לרחל ולבניה, בעיקר ליוסף, ואת העדפתם על פני שאר הבנים.  הברכה שהעניק יעקב לבניו לפני מותו  נועדה לא רק להם - אלא ל"שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר" ובאה לגלות את עתידם (מט 28, 1). ברכה זו כוללת את השינוי במעמד הבכורה של הבנים והשבטים: יעקב לקח את הבכורה מראובן, בנו הבכור,  והעביר אותה ואת ההנהגה ליהודה ולשבטו: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיך... לֹא יָסוּר שֵׁבֶט יְהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (מט 8, 10). שינוי נוסף חל במעמדם של שני בני יוסף, אפרים ומנשה: יעקב אימץ אותם כבנים השווים במעמדם לראובן ושמעון: "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... לִי הֵם. אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (מח 5).  בכך הפך הבן יוסף לשני שבטים, וקיבל נחלה כפולה בארץ. ברכת יעקב ליוסף מעידה על השינוי במעמדו בין האחים - ועל מנהיגותו העתידה: יוסף הוא "אַבִּיר יעקב", "רועה אבן ישראל" וגם "נְזִיר אֶחָיו" (מט 24, 26).

משבטי ישראל - לעם ישראל
בסיומו של ספר בראשית נמצאים יעקב ובניו במצרים, בארץ גושן, שם שימש יוסף כמשנה למלך פרעה, ובני יעקב התרבו "וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א 7). ואז קם מלך חדש במצרים "אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", וראה בבני ישראל עַם, שהיה אִיוּם על מצרים: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (א 8 - 9). בזמן נדודיהם במדבר התארגנה המסגרת השבטית של בני ישראל, כולל חנייתם סביב אוהל מועד על פי שבטים ומחנות - "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ" (במדבר א 52).  בראש כל שבט עמד נשיא, כגון נחשון בן עמינדב וכלב בן יפונה, נשיאי שבט יהודה.  נציגי  השבטים וראשיהם השתתפו בהנהגת העם, דוגמת 12 המרגלים ששלח משה "לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יג 15) ואשר כללו נציג אחד מכל שבט.  ערב הכניסה לארץ ישראל קיים משה את טקס חידוש הברית והכריז: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז 9). בתקופת ההתנחלות התיישבו בני ישראל בארץ ישראל - ובעבר הירדן - לפי נחלות שבטי ישראל. המרכז הפולחני של השבטים היה בשילה, שבה שכן לתקופת מה אוהל מועד.  לפי המסופר בספר שופטים, בעת משבר נהגו שבטים להתאחד ולהילחם באויב משותף תחת הנהגת אחד השופטים.  ההתלכדות הגדולה ביותר בתקופה זו הייתה דווקא בסיפור פילגש בגבעה, שבסופו כמעט נכחד אחד משבטי ישראל - בנימין. עם כינון המלוכה התגברה תחושת האחדות, אבל המסגרות השבטיות לא התבטלו. המלך הראשון, שאול, היה משבט בנימין, אך שני המלכים שבאו אחריו ושלטו בממלכה המאוחדת - דויד ושלמה  - היו בני שבט יהודה. פילוג הממלכה אחרי מות שלמה הביא להקמתה של ממלכת ישראל, שכללה את עשרת השבטים, ולהקמתה של ממלכת יהודה שכללה את השבטים יהודה (כולל שבט שמעון) ובנימין.  בעקבות חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפני הספירה בידי אשור גלו שבטי ישראל מארצם. ממלכת יהודה המשיכה להתקיים עוד כ-200 שנה, עד לכיבושה בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה והגליית מרבית תושביה. מקצתם שבו ליהודה בעקבות הכרזת כורש והיו הגרעין לעם היהודי של ימינו.

"יחד שבטי ישראל"
המקרא מציג את האידיאל של 12 שבטים, שכל אחד מהם יושב בנחלתו שלו, אבל כולם יחד "מאוחדים בעבודת ה'".  לרעיון זה יש ביטויים בטקסים ובאירועים הנזכרים בספרי התנ"ך - לדוגמה: בסיום טקס הברית במעמד הר סיני הקים משה 12 מצבות  כנגד 12 שבטי ישראל.  החושן באפוד של הכוהן הגדול כלל  12 אבנים יקרות - אבני החושן - אבן לכל שבט.  טקס חנוכת המשכן נמשך 12 יום, והשתתפו בו 12 נשיאי השבטים, שכל אחד מהם הביא בכל יום קרבן זהה, לציון השוויון בין השבטים.  במעבר הירדן ציווה יהושע על כל אחד מנציגי השבטים לקחת אבן מן הירדן, ואחרי שעברו את הנהר - שמו את 12 האבנים יחד כסימן ואות לדורות כי "הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם" (יהושע ד 22). פרימתו של המספר 12 סימלה את הֲפָרַת האחדות הלאומית: הנביא אחיה השילוני המחיש את התפלגות הממלכה בפעולה הסמלית של קריעת בגדו ל-12 קרעים, ומסירת 10 מהם לירבעם בן נבט לציון עשרת השבטים שתחת מלכותו.  גם אחרי גלות אשור ואובדן עשרת השבטים השתמר בישראל האידיאל של 12 שבטים, כפי שעולה, לדוגמה, מנבואות יחזקאל.   גם בימינו 12 שבטי ישראל הם סמל לאחדותה של החברה הישראלית - ולרבגוניותה: טקס הפתיחה של חגיגות יום העצמאות כולל את הדלקת 12 המשואות בהר הרצל בירושלים.

עם ישראל - העם היהודי 
בעקבות חורבן ממלכת ישראל וגלות אשור איבדה החלוקה לשבטים את משמעותה הלאומית, מאחר שעשרת שבטי ישראל שהוגלו לאשור היו רובו המכריע של העם. בארץ ישראל נותרה ממלכת יהודה, והיא שהעניקה לבני הממלכה את השם "יהודי"  - ולשפתם את השם "יהודית" (מלכים ב, יח 26). בעקבות הכרזת כורש ובמסגרת שיבת ציון חזרו לירושלים גולי בבל שהוגלו מיהודה - היינו: יהודים, וכך הם נקראים בספר נחמיה.  היישוב המתחדש שהקימו שבי ציון תחת שלטון הפרסים נקרא בארמית פחוות יהוד ובעברית: יהודה. הגדרת הזהות היהודית הייתה מראשיתה חריגה - בהשוואה לזהויות אחרות - שכן היא כללה כפל זהות: דת ולאום. במהלך שנות הגלות הארוכות שמרו היהודים בכל מרחבי התפוצות על זהותם היהודית, הדתית והלאומית. בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, חיבר את חזון מדינת היהודים, וכאשר קמה מדינת ישראל- כיובל שנים אחרי מותו - היא הוגדרה כ"מדינה יהודית בארץ ישראל" - מדינתו היהודית של עם ישראל.  ההגדרה "ישראלי" במדינת ישראל נוגעת לאזרחותו של האדם - לא לדתו ולא ללאומיותו, ולפיכך כוללת את כל אזרחי המדינה.


עוד ערכים בנושא - באתר זה:
• שבט
• שבט יהודה
• שבט יוסף
• נחלות שבטי ישראל
• עשרת השבטים

העשרה - קישורים

• חלונות שאגאל - מאמר קצר (באנגלית) בצירוף תמונות של 12 שבטי ישראל שצייר האמן מארק שאגאל על חלונות בית הכנסת במרכז הרפואי הדסה, עין כרם, ירושלים - באתר האוניברסיטה העברית.

• מאמר של לאה מזור: "בין מקרא לציונות: דרכים להבעת זיקתם של יישובים חדשים לנחלות השבטים" - באתר מקראנט.

• מאמר של הרב מאיר גרוזמן: "סדרם של שבטי ישראל בתורה", המנתח את ההבדלים בסדר השבטים ברשימות השונות של שבטי ישראל במקרא - באתר דעת.

• מאמר של גרשון ברין: "פרשת בכורתם של בני יעקב" - באתר מקראנט.

• מאמר של אירית לוין: "שמעון ולוי אחים - לבירור מעשיהם בפרשת שכם ובמכירת יוסף (בראשית ל)" - באתר דעת.

• מאמר של חיים שוורצבוים, "נדחי ישראל באפריקה ובסין" על צאצאי "עשרת השבטים האבודים" - באתר דעת.

שנים עשר "שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" הם צאצאי בני יעקב: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבלון, יוסף, בנימין (בראשית כט ל); ואלו היו תחילה שנים עשר השבטים. אחר כך חל שינוי בהרכב השבטים: במקום שבט יוסף באו שני השבטים של בניו, אפרים ומנשה. שבט לוי לעומתם לא קיבל נחלה בארץ והוצא מרשימת השבטים.
ההגדרה הראשונה של בני ישראל כעם נזכרת בספר שמות מפי פרעה: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א 9). במצרים התרבו שבטי ישראל לעם, והם התגבשו כאומה - במסגרת 12 השבטים - אחרי יציאת מצרים וזמן הנדודים במדבר, ובראש וראשונה - במעמד הר סיני. לפיכך ההצהרה החגיגית במגילת העצמאות - "בארץ ישראל קם העם היהודי" - אינה מדויקת.
כגון: 12 אבני החושן, 12 המצבות שהקים משה בסיום מעמד סיני.
שרידים אלו כללו גם כוהנים ולויים, שישבו לפני גלות בבל בירושלים לרגל תפקידיהם בעבודת המקדש. עדות לכך - בספר עזרא (א 5): "וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם... לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם."
המספר 12 רווח בתיאור משפחות בספר בראשית: לנחור אחי אברהם היו שנים-עשר בנים (בראשית כב 20 - 24), וגם לישמעאל היו שנים-עשר בנים (בראשית יז 20; כה 13 - 16).
שישה היו בני לאה: ראובן שמעון, לוי, יהודה, יששכר, וזבולון; שניים היו בני רחל : יוסף ובנימין; זלפה שפחת לאה ילדה שני בנים: גד ואשר; ובלהה שפחת רחל - שניים: דן ונפתלי.
ועוד בעניין העדפת רחל ובניה - בערך יעקב אבינו.
דברי יעקב לבניו לפני מותו נקראים "ברכת יעקב" - על פי הפסוק המסכם אותם (בראשית מט 28): "וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם." עם זאת, שלושה שבטים - ראובן, שמעון ולוי - לא זכו לברכה, אלא לנזיפה (ראובן) ואף לקללה (שמעון ולוי).
הבכורה נשללה מראובן עקב מעשהו: הוא שכב עם בלהה, אשת אביו (שפחת רחל), ובכך חילל את כבוד אביו (בראשית לה 22).
הביטוי "יִהְיוּ לִי" בלשון המקרא הוא ניסוח משפטי הקשור באימוץ ובנישואין, ודומה לכך - בספר הושע (א 9): "אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם."
הלויים חנו בצמוד למשכן, שעמד במרכז המחנה, ובארבעה צדדיו חנו השבטים, בכל צד - שלושה שבטים. וזה היה סדר החנייה של שבטי ישראל במדבר: במזרח - מחנה יהודה עם יששכר וזבולון; בדרום - מחנה ראובן עם שמעון וגד; במערב - מחנה אפרים עם מנשה ובנימין; בצפון - מחנה דן עם אשר ונפתלי. בלעם, שבא לקלל את ישראל, התפעל מן הסדר המופתי של חניית השבטים ובירך אותם:: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו... וַיֹּאמַר... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד 2 - 3, 5).
במדבר לד 16.
נציגי השבטים היו ממונים על המפקד ועל חניית השבטים ונסיעתם (במדבר א 5 - 16; ב 10, 12), והם נצטוו להנחיל לישראל את ארץ כנען (במדבר לד 16).
יהושע יח 1.
כך, למשל, הזעיק גדעון למלחמה במדיין את שבטו, מנשה, וכן את השבטים אשר, זבולון ונפתלי (שופטים ו 35); ואחר כך הסתייע גם בשבט אפרים (ז 24 - 25). הקואליציה השבטית הרחבה ביותר נזכרת במלחמת דבורה וברק בסיסרא מלך כנען, וכללה שישה שבטים: אפרים, בנימין, מכיר (=מנשה), זבולון, יששכר, ונפתלי שופטים פרק ה).
שלמה המלך מינה 12 ניצבים בממלכה, והם היו ממונים על כל ישראל. תפקידם היה לכלכל את המלך ואת ביתו - כל אחד חודש בשנה. הרשימה משקפת חלוקה של הממלכה ל-12 מחוזות, אבל אלה לא היו זהים עם תחומי נחלות השבטים (מלכים א ד 7 - 19; ה 7 - 8).
בממלכת ישראל עברה המלוכה משבט לשבט והייתה כרוכה במאבקים אלימים בין השבטים - לדוגמה: ירבעם בן נבט ונדב בנו היו בני שבט אפרים (מלכים א, יא 26), ואילו יורשיהם - בעשא בן אחיה ובנו אלה היו בני שבט יששכר (טו 27). בממלכת יהודה היו כל המלכים בני שבט יהודה.
עמוס חכם, "שבטי ישראל", האנציקלופדיה העברית, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשל"ט - 1979, כרך לא, עמ' 403.
שמות כד 4.
ובדומה לכך בנה אליהו הנביא על הכרמל מזבח של 12 אבנים "כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה'" (מלכים א, יח 31 - 32).
אבני החושן היו אבנים יקרות - ובהן אודם, ברקת, ספיר, יהלום, שבו ואחלמה, תרשיש ושוהם. על כל אבן היה שמו של אחד משבטי ישראל (שמות כח 17 - 21). שמות שבטי ישראל היו גם על שתי אבני השוהם שעל כתפי (=כתפיות) האפוד של הכוהן הגדול - שישה שמות על כל אבן (כח 6 - 12).
"וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל... וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה'... נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז 2 - 3, 11).
"וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א, יא 30 - 32).
הנביא יחזקאל התנבא על גבולות הארץ, על הנחלות "לִשְׁנֵי עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל מז 13) ועל ירושלים החדשה, שכל שעריה נקראים בשמות 12 בני יעקב ושבטי ישראל (מח 31 - 35). יש לשים לב כי השמות הם שמות 12 בני יעקב, ולא שמות השבטים על פי נחלותיהם; היינו, נזכרים לוי - שלא קיבל נחלה, ויוסף - במקום אפרים ומנשה.
תושבי ממלכת יהודה היו ברובם בני שבט יהודה, שבתקופה זו כללה כנראה גם את בני השבטים שמעון ובנימין, ולויים וכוהנים שעבדו בבית המקדש (מבני שבט לוי). השם "יהודי" נזכר, בין השאר, במלכים ב (טז 6), בירמיהו (לד 9; מד 1) וכן בספר זכריה, בספרים דניאל, עזרא ונחמיה, ובמגילת אסתר: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי (=משבט בנימין)" (אסתר ב 5).
השם "יהודי" נזכר בנחמיה א 6, 10, וגם ברבים - "יהודים" (ב 16; ג 33 ועוד) - לצד הכינוי "בני ישראל" (ו 14). בספר עזרא נקראים שבי ציון אך ורק בשם "ישראל" (עזרא ה 1, 8).
חוק השבות (תש"י - 1950) קובע כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ולכל יהודי הזכות לעלות אליה ולקבל אזרחות.

 

     מושגים והערות
  

 
מעט יוצרים לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: פיליפ, טריה (ד"ר); קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.