דף הבית > משה מנדלסון
 
משה מנדלסון
תקציר  רקע: יהודי גרמניה במאה ה-18  משה מנדלסון: תולדות חייו  משה מנדלסון וחוג ידידיו  כתבי משה מנדלסון  העשרה - קישורים  

תקציר
משה מנדלסון  (1729 - 1786) נחשב למנהיג הרוחני של ההשכלה היהודית, שבהגותו הפילוסופית ובאורח חייו הצליח לחולל שינוי והיה "רפורמטור של החיים היהודיים, אם כי רפומטור מתון".  מנדלסון הגיע לברלין בגיל 14 - עילוי יהודי חסר כול שהשכלתו הצטמצמה לתחום לימודי הקודש - ותוך פחות מ-20 שנה, בלימוד עצמי בלבד, היה לאחד האנשים המשכילים והמפורסמים בגרמניה, וליהודי הראשון שהתפרסם כפילוסוף - "סוקרטס היהודי". מנדלסון היה הוגה דעות נאור של ההשכלה האירופית: טיפוס חדש של יהודי, שהיה בקי בתחומי תרבות ומדע, שלט בכמה שפות והיה סופר פורה ומוכשר.  מנדלסון התערה לא רק בתרבות הגרמנית - אלא גם בחברה, והיה לידידם של מחזאים, הוגי דעות ומשכילים בני זמנו. שלא כמו ילדיו וממשיכיו,  היה מנדלסון כל חייו יהודי נאמן שהקפיד על שמירת מצוות. מכריו תיארו אותו  כאדם יוצא דופן - פתוח ומתון, חכם וסובלני, נדיב וישר: "בין כל בני אנוש - יקר המציאות; בין בני עמו - היחיד במינו".

רקע: יהודי גרמניה במאה ה-18
גרמניה של המאה ה- 18 הייתה מורכבת מ- 100 מדינות עצמאיות ויותר, ומספר היהודים בהן לא עלה על חצי אחוז מכלל האוכלוסייה. כאשר הגיע משה מנדלסון לשערי ברלין, שלט במדינות גרמניה המלך פרידריך השני (הגדול), שדגל ברעיונות ההשכלה אך תיעב את היהודים והשתמש בהם רק כמשאב כלכלי, לפי מידת התועלת שלהם לממלכה. מבחינה חוקית היה מצב היהודים נחות ומוגבל, וכלל פיקוח נוקשה על תנועתם ועל כניסתם לערים: קהילת היהודים בברלין באמצע המאה ה-18 מנתה כ-2,000 נפש (מתוך אוכלוסייה של 100,000 תושבים בקירוב) ובהם כ-200 משפחות שקיבלו היתר להתגורר בעיר אך ורק בזכות תרומתם לכלכלת הממלכה בתחומי המסחר, הבנקאות ותעשיית הטקסטיל. רוב היהודים בברלין היו בני משפחות אמידות (ואף אמידות מאוד), שנאלצו לשלם למלך מסים מיוחדים בשל היותם יהודים ובעבור היתר המגורים, שהיה נתון בכל רגע לחסדיו של השליט. אותם יהודים שזכו בהיתר ישיבה קיבלו רשות להזמין יהודים להתגורר אתם - ותחת חסותם בלבד.  

משה מנדלסון: תולדות חייו
מנדלסון נולד בשנת תפ"ט - 1729 בעיר דסאו שבגרמניה למשפחה מעוטת יכולת. אביו היה סופר סת"ם  קשה יום, שהעניק לבנו חינוך מסורתי. שם, בדסאו, למד מנדלסון תורה מפי הרב דוד פרנקל, שהכיר בכישרונותיו של העילוי הצעיר והזמין אותו אליו לברלין - לאחר שהתמנה לרב הקהילה. מנדלסון הגיע לברלין כבן חסותו של הרב פרנקל, כשהוא חי בצמצום וסובל מחסור ורעב.  לצד לימודיו בישיבה התחיל ללמוד בכוחות עצמו גרמנית (שלא ידע כלל) ושפות אחרות, וגם קרא בחשאי ספרים בגרמנית. בגיל 21 סיים את לימודיו בישיבה והתקבל כמחנך בביתו של תעשיין עשיר מיהודי ברלין שהעניק לו חסות ואפשר את המשך מגוריו בעיר. בשלב זה חל שיפור ניכר במצבו הכלכלי, והוא יכול לקנות ספרים וללמוד באמצעותם פילוסופיה,  לטינית ומתמטיקה. צעירים משכילים מיהודי ברלין התרשמו מכישרונותיו וסייעו לו בהדרכה ובהכוונה, וכך נפתחו בפניו תחומי המדע של תקופתו. כאמור, השכלתו של מנדלסון לא הייתה פורמלית, והוא למד בעצמו ובזמנו הפנוי לצד עבודתו בביתו של התעשיין היהודי - תחילה כמחנך של בנו ואחר כך כמנהל חשבונות במפעל המשי שלו. את אשתו, פרומט גוגנהיים, הכיר בנסיעת עסקים בגיל 30. הם נישאו ונולדו להם שישה ילדים - ארבע בנות ושני בנים. חיבורו הראשון התפרסם בשנת 1755, ואחריו - ספרים ומאמרים רבים, שהעניקו לו את פרסומו בכל גרמניה והביאו בשנת 1771 לבחירתו לחבר באקדמיה למדעים - מינוי שהמלך החליט לבטל בשל יהדותו של מנדלסון.  בעשור האחרון לחייו הקדיש מנדלסון את עיקר זמנו לעניינים יהודיים: הוא ניצל את פרסומו הרב ואת תהילתו בגרמניה כדי לסייע בשיפור מעמדם החוקי של היהודים, כשהוא מתווך בין הקהילה ובין השלטונות.  אחרי מאבק ממושך למדי הצליח מנדלסון לקבל מן המלך כתב חסות, שאפשר לו להתגורר בברלין בלי איום של גירוש ובלי להזדקק לחסותו של יהודי אחר.   ואולם היתר המגורים ניתן לו אישית - ולא למשפחתו. אישתו וילדיו זכו לקבל מן המלך מעמד מיוחד רק אחרי מותו.
משה מנדלסון נפטר ונקבר בברלין בשנת תקמ"ו - 1786, ובהלווייתו השתתפו אנשי הקהילה היהודית וראשיה, וגם רבים ממשכילי ברלין - יהודים ונוצרים כאחד (תופעה יוצאת דופן באותה תקופה). ההודעה על מותו התפרסמה בעמודים הראשונים של עיתוני ברלין, ורבים חשו במותו אבידה כפולה -הן ליהדות גרמניה הן לתרבות הגרמנית.

משה מנדלסון וחוג ידידיו
קשריו הראשונים של מנדלסון עם האינטלקטואלים הנוצרים של ברלין החלו עוד בתקופת שהותו בבית מיטיבו, כבן חסותו. שם פגש לראשונה את גוטהולד אפרים לסינג, מחזאי וכתב עיתון, בנו של כומר נוצרי שהיה הנציג הספרותי של תנועת ההשכלה בגרמניה. הידידות הקרובה בין השניים סייעה למנדלסון בתחילת דרכו, ובכלל זה בפרסום ספרים ומאמרים. לסינג היה "כרטיס הכניסה" של מנדלסון לחוג האינטלקטואלים ולאליטת המשכילים של ברלין, שהיו נפגשים בבתי קפה, דנים בנושאים מדעיים ופילוסופיים - ומשחקים שחמט.  הם גם היו נפגשים ומבקרים זה בביתו של זה,    וגילו קרבה רעיונית בכל הקשור לענייני דת ולתפיסת האדם. לסינג השתמש בדמותו של מנדלסון כהשראה למחזה "נתן החכם", שהביא את בשורת האחווה האנושית  והסובלנות הדתית ואת היחס לכל אדם באשר הוא אדם.  ידיד קרוב נוסף היה פרידריך ניקולאי, מו"ל ומוכר ספרים ליברלי מברלין. מדלסון, לסינג וניקולאי שמרו על ידידות הדוקה עד סוף ימיהם, והקימו את מה שנודע לימים כאסכולה הספרותית של ברלין. שלושתם היו משכילים טובי מזג ונדיבי לב, שהיו מחויבים לתנועת ההשכלה ולרעיונותיה, אך משוחררים מכל תלות בממסד השלטוני או האקדמי. אחד ממכריו של מנדלסון, שהיה לימים יריבו ומתנגדו - היה כומר פרוטסנטי מציריך בשם יוהן קספר לאפאטר, שקרא למנדלסון בשנת 1769 לסתור את האמת הנוצרית, ואם לא יצליח בכך - להתנצר מיד. מנדלסון השיב בתגובה כי הוא בטוח באמת של היהדות באותה מידה שלאפאטר בטוח באמת של דתו, והצהיר כי לעולם לא יעזוב את היהדות - המבוססת על התבונה - לטובת הנצרות, שעיקריה נוגדים את התבונה. הוא גם הוסיף כי היהדות "אינה תובעת בלעדיות, אינה שואפת לעשות נפשות, ואינה דת מיסיונרית". ההתגרות של לאפאטר גרמה למנדלסון מפח נפש גדול,  אך לא השפיעה על מעמדו ואף זיכתה אותו בגילויים פומביים של תמיכה.

כתבי משה מנדלסון
מנדלסון היה סופר פורה שכתב עשרות מאמרים וספרי הגות בנושאי מדע, ספרות ודת, ובהם מאמר על הוודאות במדעים המטפיזיים, "פיידון - נצחיות הנפש בשלושה דיאלוגים"  ופירוש למגילת  קהלת.  מנדלסון לא ייסד תורה פילוסופית חדשה, אלא המשיך ופיתח את הפילוסופיה הרציונליסטית הקלאסית, המדגישה את התבונה כאמצעי בלעדי לחקר האמת וכבסיס לחברה מתוקנת. אחד מספריו החשובים, שהיה רב מכר באירופה של אותם ימים, הוא ספרו "ירושלים - על אודות הכוח הדתי ויהדות", ובו מציג מנדלסון את תפיסתו, כי המפגש בין העולם היהודי המסורתי ובין העולם החדש המשכילי אפשרי ורצוי. "ירושלים" נכתב בשנת תקמ"ג - 1783, שבה יצא לאור מפעלו החשוב של מנדלסון - "נתיבות שלום": תרגום התורה בידי מנדלסון לגרמנית רהוטה באותיות עבריות, שהיה התרגום היהודי המודרני הראשון של התורה, בצירוף תרגום אונקלוס ופירוש רש"י, כמקובל בחומשים מסורתיים. על אלו הוסיף מנדלסון ביאור משלו (ושל תלמידיו) בעברית, שנקרא "נתיבות שלום". תרגום זה נועד לאפשר ליהודים המסורתיים לרכוש את השפה הגרמנית ולהיפתח לתרבות הכללית, ואילו לאותם משכילים שניתקו עצמם מן המסורת אפשר התרגום "חזרה אל התורה".

עוד ערכים בנושא - באתר זה:
•  הספר ירושלים מאת משה מנדלסון
• תקופת ההשכלה


העשרה - קישורים

אריה ציזל, מנדלסון, הטיול המשפיל באונטר דן לינדן - בעקבות ספרו של שמואל פיינר על משה מנדלסון - באתר אימגו.

מאמר של משה שנר, משה מנדלסון - אתגר הסובלנות - באתר מכללת אורנים.

מאמר מאת יהודה דוד אייזנשטיין, איגרת התנצלות ר' משה מנדלסון בוויכוחו עם הכומר לאפאטר - באתר דעת.

שלושה פרקים מספרו של שמואל פיינר, משה מנדלסון , העוסקים בפרקים מתולדות חייו וכן  בספרו  "ירושלים" -  באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.

 

 

  

משה מנדלסון נתן לעצמו שם משפחה על פי שם אביו: מנדל = מנחם; סון = בן (בגרמנית). בעברית או ביידיש נהג לחתום לפי המסורת - משה בן מנחם: משה בן ר' מנדל, או: משה מדסאו (=מן העיר דסאו). בגרמנית נהג לחתום בשם משה מנדלסון.
מיכאל מאיר, צמיחת היהודי המודרני (תרגם מאנגלית: דוד זינגר), הוצאת כרמל, תשנ"א - 1991, עמ' 45
משה מנדלסון העריץ את רמב"ם ואת עולמם ורוחב אופקיהם של חכמי ספרד בתקופת תור הזהב, כ-500 שנה קודם זמנו. מכל תפוצות היהודים בכל הדורות - היו אלה הקרובים ביותר לתפיסות ההשכלה.
מתוך ששת ילדיו - ארבעה התנצרו, ומתוך תשעת נכדיו - רק נכד אחד נישאר יהודי. אחד מנכדיו (הלא יהודים) היה המלחין פליקס מנדלסון.
נוסח הכיתוב שהציע דוד פרידלנדר עבור מצבת הזיכרון למנדלסון. על פי מיכאל מאיר, צמיחת היהודי המודרני, עמ' 11.
לפי כתב הסובלנות שקיבלו יהודי ברלין הם הורשו "לייבא" לעיר יהודים שיעסקו בעבודות במשק הבית, לצד מספר מוגבל של יהודים נספחים, ובהם מלמדים, רבנים, קברנים ושוחטים. וכך הגיע לברלין גם משה מנדלסון, העילוי בן ה- 14, בהזמנת רב הקהילה של ברלין שצירף את מנדלסון לחוג תלמידיו.
סופר סת"ם: מי שכותב ספרי תורה, תפילין ומזוזות על גבי קלף בכתב מיוחד בעזרת נוצה עם ציפורן ודיו מיוחד. כל הכללים וההלכות הקשורים לכתיבה של סופרי סת"ם מפורטים במסכת סופרים (מסכת חיצונית למשנה).
מנדלסון, כמו היהודים תושבי העיר, נכנס אליה דרך שער מיוחד ועלוב, שנועד ל... בָּקָר - ויהודים. בשבתות סעד בדרך כלל בביתו של הרב פרנקל, אך במהלך השבוע חי בעליית גג של אחד מיהודי ברלין והתקיים מלחם בלבד. מנדלסון סיפר כי היה נוהג לסמן על כיכר הלחם שבע נקודות - כדי לוודא שכיכר הלחם - מזונו הכמעט יחידי במשך השבוע - תספיק לו לשבעה ימים (עמוס אילון, רקוויאם גרמני, הוצאת דביר, תשס"ד - 2004, עמ' 38. תרגם מאנגלית: דני אורבך).
היכרותו הראשונה עם הפילוסופיה הייתה בדסאו, כאשר התוודע בגיל 13 לספרו הפילוסופי של רמב"ם "מורה הנבוכים", אף על פי שספר זה לא נלמד בישיבות באותה תקופה.
על ביטול המינוי הגיב מנדלסון כדרכו ברוח טובה והעיר כי "עדיף להתקבל על ידי האקדמיה ולהידחות על ידי המלך מאשר להתקבל על ידי המלך ולהידחות על ידי האקדמיה" (עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 44). שלוש שנים לפני המינוי זכה בפרס ראשון על אחד ממאמריו - "על ראיות במדעים המטפיזיים".
כך לדוגמה סייע לקהילת היהודים בעיר קניגסברג, שהואשמה בביזוי הדת הנוצרית בשל תפילת "עלינו לשבח", שבה נאמר בין השאר: "עלינו לשבח לאדון הכול, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות...שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אֵל לא יושיע". לקהילת היהודים מקלנבורג הציע מנדלסון לקבל את תקנת השלטונות להלין את המת שלושה ימים לפני קבורתו, וזאת כדי למנוע את קבורתם של אנשים חיים: באותם ימים היו מקרים רבים שבהם אנשים נקברו חיים בשל אבחנה שגויה שקבעה את מותם. מנדלסון סבר שתקנה זו אינה מנוגדת להלכה היהודית, אך נתקל בהתנגדותם של רבני גרמניה ובראשם הרב יעקב עמדן.
את כתב החסות קיבל מנדלסון מן המלך בזכות השתדלותו הנמרצת של אחד ממעריציו, המרקיז הצרפתי ז'אן-בפטיסט ד'ארז'ן, שפנה בעצמו אל המלך בזו הלשון: "פילוסוף אחד, קצת קתולי (הכוונה לו עצמו) מפציר בפילוסוף אחר, שהוא קצת פרוטסטנטי (=המלך פרידריך השני), שיעניק כתב חסות לפילוסוף שלישי, שהוא קצת יהודי (=משה מנדלסון). יש כאן יותר מדי פילוסופיה כדי שהתבונה לא תעמוד לצד העתירה" (עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 48).
שמואל פיינר, משה מנדלסון, הוצאת מרכז זלמן שזר, תשס"ה - 2005, עמ' 36.
בביקוריו אצל לסינג ובפגישותיו עם ידידיו הנוצרים הקפיד מנדלסון בשמירת המצוות, ובכלל זה מצוות הכשרות, וככל הנראה לא אכל ואף לא שתה מים בבתיהם של לסינג ואחרים (עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 42). לסינג עצמו הותקף לא אחת על תמיכתו במנדלסון היהודי, שסירב להמיר את דתו.
במחזה של לסינג, בתשובה על השאלה בדבר זהותו, מכריז נתן החכם: "אני בן אדם" (בגרמנית:Ich bin ein Mensch").
לאפאטר נפגש עם מנדלסון חמש שנים קודם לכן, הם שוחחו שיחות אישיות והתיידדו. אחר כך השתמש לאפאטר בשיחות אלו כדי לתקוף את מנדלסון, ומנדלסון כעס מאוד וראה בכך הֲפָרָה של האימון ששרר ביניהם (שמואל פיינר, משה מנדלסון, עמ' 71 ואילך).
הספר פיידון הוא עיבוד של משה מנדלסון לדיאלוג של אפלטון על הנצחיות והאלמוות, ובניגוד לספרים פילוסופיים שנכתבו בגרמניה באותה תקופה - היה סגנונו בהיר וקולח. בספר זה ביקש מנדלסון להוכיח את מציאות האלוהים באמצעות השכל - ולא באמצעות ההתגלות האלוהית.
מיכאל מאיר, צמיחת היהודי החדש, הוצאת כרמל, תשנ"א - 1990 עמ' 47. ועוד בנושא - בערך תרגומי התנ"ך בעת החדשה.

 

     מושגים והערות
  

 
מעט יוצרים לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: זילברשטיין, רולי (ד"ר); קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.