דף הבית > שמות החודשים
 
שמות החודשים

שמות חודשי השנה הגיעו אלינו מבבל לפני כ-2,500 שנה יחד עם שבי ציון, שחזרו מגלות בבל ליהודה בשנת 538 לפני הספירה. שמות החודשים בלוח העברי אינם שמות עבריים - אלא בבליים, ומקורם בשפה האכדית העתיקה. והנה שמות החודשים ופירושיהם - והמקור שלהם באכדית:

תשרי - פירושו התחלה (במקור, באכדית: teshritu).

מרחשוון - בעברית: הַיֶּרַח, החודש, השמיני. נראה שהשם המקורי היה ירח-שמן - חודש שמיני (באכדית: shaman). משערים שהאות יו"ד (במילה ירח) התחלפה באות מ"ם, וכך הפך ירח-שמן למרח-שמן, ומכאן - למרחשוון. הגדרתו של מרחשוון כחודש שמיני במניין החודשים תואמת את הלוח העברי הקדום (המתחיל בחודש ניסן). בימינו חל שיבוש נוסף - הקידומת "מר" הושמטה והחודש נקרא בקיצור: חשוון.

כסלו - פירושו עבה, שמן, והכוונה ככל הנראה לחודש שהוא "שמן" ומבורך בגשמים (באכדית: kislimu). שם החודש נזכר בספרי התנ"ך המאוחרים, ובהם ספר זכריה (פרק ז פס' 1): "הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, בְּכִסְלֵו". חודש כסלו נזכר גם בפתיחת ספר נחמיה (פרק א פס' 1): "וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו… וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה".

טבת - פירושו ששוקעים בו (באכדית: tebitu), והכוונה כנראה לעיצומו של החורף, לחודש שבו הגשמים מציפים את הדרכים והשדות, והולכי רגל ובהמות היו שוקעים בבוץ. בארץ בבל, עם הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, הייתה בעיה קשה של הצפות ובוץ. חודש טבת נזכר באחד מספרי התנ"ך המאוחרים - במגילת אסתר: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ... בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת" (אסתר פרק ב פס' 16).

שבט - הוא חודש הגשם הַמַּכֶּה (באכדית: shabatu), שבו יורדים גשמי סוף החורף המצליפים, המכים. שם החודש מבוסס על הקשר בין המילה "שֵׁבֶט" (במובן מקל) ובין הכאה - וכך גם בעברית של ימינו. חודש שבט, החודש ה-11 לפי הלוח הקדום, נזכר גם בשמו וגם במספרו בספר זכריה (פרק א פס' 7): "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ (=לַחֹדֶשׁ ה-11) הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט…"

אדר - הוא חודש הַדַּיִשׁ (באכדית: adaru): התהליך שבו היו מפרידים את הגרגרים מן השיבולים באמצעות חבטות במקל או במורג - לוח עץ ועליו אבנים חדות. בחודש אדר חל חג פורים - והוא נזכר בשמו (ובמספרו) כמה פעמים במגילת אסתר, לדוגמה (פרק ט פס' 1): "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (=בחודש ה-12) הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר..."

ניסן - הוא ניצן (באכדית: nisanu), חודש האביב על פי עונת השנה, חודש הלבלוב והפריחה. חודש ניסן נזכר גם הוא במגילת אסתר (פרק ג פס' 7): "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן... הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן."

אייר - פירושו אור (באכדית: ayaru), והוא מציין את מזג האוויר האביבי ואת אור השמש.
חודש זה נמנה עם חמשת החודשים ששמותיהם לא נזכרים בספרי התנ"ך: תשרי, מרחשוון, אייר, תמוז ואב.

סיוון - פירושו סימן (באכדית: siwanu), והוא נזכר, במספרו (החודש השלישי) ובשמו, במגילת אסתר (פרק ח פס' 9): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן… וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי…"

תמוז - נקרא על שמו של הָאֵל הבבלי תמוז, אֵל הפריון והפריחה, שעל פי אמונת הבבלים היה מת בתחילת כל קיץ, עם נבילת הצומח, ושב ומתחדש אחרי הגשמים. הָאֵל תמוז נזכר במקרא (יחזקאל פרק ח פס' 14): "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתָּמוּז."

אב - פירושו קָנִים (באכדית: abu), והוא מציין את הפעולה החקלאית של כריתת קנים שהייתה מקובלת במזרח הקדום בחודש זה. בלוח העברי חודש אב מסמל את החורבן הלאומי, ולכן נוהגים להוסיף לשם החודש מילת נחמה - "מנחם אב".

אלול - פירושו טיהור וכפרה (באכדית: elulu). נראה שגם בבבל העתיקה היו בחודש זה מנהגים של חשבון נפש וכפרה על חטאים. ויש הסבורים שאלול פירושו קציר - והוא נקרא כך על שם עונת הקציר שמסתיימת בחודש זה. חודש אלול נזכר בספר נחמיה (ו 15) - בשמו (אך לא במספרו): "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל ."


 

     מושגים והערות
  

 
לגרסת טקסט והדפסה
 
 
כתיבה: קם, מתיה
 
  © כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית

החומר במאגר זה מיועד לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים - לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר בלי הסכמה מראש בכתב של בעלי זכויות היוצרים המופיעים בתחתית כל פריט.